קשה לי...

[yaldasukar]

אני יודעת, נשמה ../images/Emo26.gif

בס"ד לא סתם כתבתי בהודעתי שאני הזויה ושאני מזבלת את השכל...

סתם, אני צוחקת..

אני יודעת שאצל כל אחד זה אינדיבידואלי, ומה שנכון אצל אחד- שונה אצל האחר. רק רציתי לכתוב מה אני עברתי.. אסור

אם לא מבזבזים על "להסתיר" יותר מדי אנרגיות אז אין לי בעיה עם זה בכלל, אבל אם רע לה עם זה ונמאס לה לחיות בשקר זה כבר משהו אחר.. אבל.. מי אני שאדע מה הפתרון לזה? קטונתי

ובנוגע לשאלת השאלות.. אמרתי שאני חושבת שה' ריחם עלי- בגלל שהיה יכול להיות הרבה יותר גרוע. בסך הכל, ברוך ה', סיימתי עם זה די מהר.

אבל התשובה לשאלתך היא שאני מאמינה שדברים לא קורים סתם. ה' יודע מה שהוא עושה. אומרים שה' מעמיד בנסיונות רק אנשים שיוכלו לעמוד בנסיונות האלה, אנשים חזקים. הוא ידע כנראה שאם הוא יעמיד אותי בפני הנסיון הזה- אני אצא מזה יותר מחוזקת ממה שהייתי פעם, אני אצא עם גישה יותר בריאה ויותר טובה לחיים, האמונה שלי תתחזק, היחסים עם המשפחה והחברים יתחזקו- והוא ידע שרק דברים טובים יצאו מזה (אפילו השיער שלי יהיה יותר חזק..

אני מקווה..

). שום דבר לא קורה סתם. כנראה שהייתי צריכה לעבור את המבחן הזה. כבר כתבתי פה לפני כמה זמן שיש אנשים שהבריאו מסרטן ואומרים שהסרטן זה המתנה

הכי גדולה שהם קיבלו אי פעם. אני יודעת שאני לא מסוגלת להגיד את זה, כי בכל זאת.. להיות בייסורים כמו שהייתי ולעבור את כל מה שעברתי- קשה להגיד על זה שזה "מתנה"..

אבל אני יכולה להבין למה הם אומרים את זה. לדעתי הניסוח היותר טוב זה "מה שקרה לי בעקבות ובגלל הסרטן, כל מה שהשתנה בחיים שלי אחרי שהבראתי- זה המתנה הכי גדולה שקיבלתי בחיים" (בלי עין הרע)

אני מאמינה שזה היה צריך לקרות- שהייתי צריכה לקבל את הבום

הזה כדי לעשות שינוי בחיים שלי, כדי לשנות תפיסות מחשבתיות שהיו לי, כדי ליהנות יותר מההווה, כדי לקבל פרופורציה בחיים, כדי להיות יותר חזקה, כדי לאהוב ולהעריך יותר את החיים ואת המשפחה והחברים. חבל שהייתי צריכה לקבל סרטן כדי להשתנות ככה- אבל כנראה שזה באמת מה שהייתי צריכה. יוני, ה' אוהב אותנו. אנחנו הילדים שלו. הוא האבא שלנו. הוא הביא אותנו לפה כדי שנלמד

, שנחיה

, שנאהב

. הוא רוצה את הטוב ביותר עבורנו

. אמנם לפעמים זה נראה אחרת, ביחוד כשסובלים, אבל אני מאמינה שבסופו של דבר הוא יודע מה הכי טוב בשבילנו. ושיש סיבה למה שהוא עושה בעולם הזה.

"אין לנו על מי לסמוך אלא על אבינו שבשמיים"

< הערה: זה מה שאני מאמינה בו. ואני מבינה אם מישהו מאמין אחרת. אז אין טעם שתבקרו את הדברים אם מישהו חושב שאני טועה. זה לא ישנה את האמונה שלי

>

 

[t w i x i t]

אני חושבת

שאחרי שבנאדם חלה בדבר כזה, אז האמונה שלו משתנה. 2 אפשרויות : או שהוא יסתכל על המחלה ויגיד "למה דווקא לי?" והאמונה שלו פוסקת או פוחתת. או שהוא יאמין שכל דבר קורה לטובה, ואם הוא חלה בזה כנראה שהייתה לזה סיבה, ושזה בשביל שהוא יתחשל וכו'... ואז האמונה שלו מתחזקת. מה שדי אירוני, כי זה קצת מוזר להתחיל להאמין באלוהים דווקא אחרי שהנחיתו עלייך כזו מכה, ועוד להגיד לו תודה על כך (שזה רק זה)! אז דבר ראשון זה אחלה שאת לוקחת את זה בדרך החיובית יותר ומסתכלת על הכל לטובה. אני יכולה להגיד על עצמי שלפני כן לא ממש האמנתי בכוח עליון, פשוט כי אני בנאדם נורא מציאותי וזה נראה לי משהו לא ריאלי, על טבעי, אבל אחרי שחליתי בתחלתי לחשוב שאולי זה באמת לטובה. אני בהחלט יכולה להגיד שזה שינה לי כמה פרופורציות בחיים. אבל עדיין לא החלטתי אם אני מאמינה או לא. אני כן מאמינה שזה קרה לטובה.

 

[night mistress]

כל כך מבינה את המקום הזה שממנו את מ

מדברת.. גם אצלי מרבית החברים נעלמו ואני מרגישה די לבד בכל העסק.. אבל אני לחברים שלי סיפרתי, והפ, כמה מפתיע, דווקא אלה שלא יודעים עדיין נשארו חברים שלי.. אני תוהה לפעמים אם לספר להם, כי אולי גם הם יעלמו כשהן ידעו..ואז מה? אני אשאר לגמריי לבד? אני מניחה שיש לי גם חלק בזה, אני לא בדיוק עליזה כמו פעם, ואני לא מתקשרת הרבה, והפסקתי "לחזר" אחרי אנשים.. אבל זה לא מסביר את ההעלמות של אותם אנשים שהחשבתי לחברים טובים, ל"משפחה שניה".. נמאס לי מהמבטים של אלה שכן יודעים, כל מבטי הרחמים הללו.. למה כל מה שהם רואים זה רק א הסרטן? מתי הם הפסיקו לראות אותי?!

 

[ihovav]

כל השרשור הזה

גורם לי להתחיל לתהות לגבי כל מיני חברות שהתרחקו קצת במשך השנים ובאמת לא הבנתי מה הקטע שלהן ובאמת התרגזתי לפעמים ומי יודע מה בעצם היתה הסיבה להתרחקות... אף פעם לא הייתי מעלה בדעתי שמישהו מתרחק כי הוא חולה, המחשבה הראשונה היא: איזה סנוב, מה הקטע שלו? לכן לדעתי חשוב ורצוי ועדיך לשתף. במקרה הגרוע ביותר יהיו כמה חברים שיתרחקו אחרי שישמעו על המחלה, עדיף שאנשים כאלה יתרחקו, הם לא באמת חברים! והחברים האמיתיים ישארו ויתמכו.