קשר זוגי בלי הומור
היי לכולם מה שלומכם?
רציתי לשמוע דעות על הקשר שאני נמצאת בו עם חבר שלי, מאנשים אובייקטיבים וזה נראה לי מקום טוב...
יש לי חבר כבר כמעט שנה, הוא כמעט כל מה שרציתי בגבר. אנחנו נמשכים זה לזו וזו לזה מבחינה מינית. הוא מעניין לפעמים, הוא מאוד מנומס ונחמד לכולם ואני ממש אוהבת את זה שהוא יודע לכבד. אני מכבדת אותו בחזרה.
אבל בכל ה"כמעט שנה" הזו, אף פעם לא התגלגלתי מצחוק ממשהו שהוא אמר, אף פעם הוא לא הפתיע אותי באיזו הפתעה נעימה למשל פרח או מכתב או להגיד שהוא אוהב אותי, הכל צפוי אצלו ואני בדרך כלל עם אנשים (כולם) מאוד קלילה וצוחקת ואוהבת הומור, אך כנראה שאת ההומור שלו אני ממש לא מבינה כי הוא מאוד יבש וקריר אפשר לומר.
אני מרגישה שבשנה האחרונה לא היה לי כיף חוץ מכל מיני דברים שעשינו מידי פעם שכן נהנתי ועליהם למשל, יהיה לי קשה לוותר.
אבל לרוב, אני פשוט מחפשת תמיד תירוץ לא להפגש איתו כי פשוט....עצוב לי ממש להגיד את זה...אבל פשוט משעמם לי איתו. וזה כואב לי כי כן אני אוהבת אותו. הוא מאוד חיזר אחרי רוצה שנצא ובאמת בהתחלה היה לי כיף וממש נהנתי להפגש איתו אבל אז קלטתי שהוא תמיד אותו דבר ואומר את אותם דברים כל הזמן פשוט וזה כבר הפסיק להצחיק בשלב מסויים כי כמה אפשר לשמוע את אותם מילים. אפילו חברים שלו אומרים שהוא תמיד אומר את אותם דברים. כמו בלוק. אין לו שום בדיחה חדשה ושום כלום.
אמרתי לו שאני אוהבת אותו והוא לא אמר לי. בכל השנה הזאת.
זה מרגיש שהוא חסר רגשות וזה קשה לי, אני תמיד חושבת מה יהיה הלאה בעוד כמה שנים או נגיד אם היינו מתחתנים, אני הייתי נכנסת לדיכאון! אני מדמיינת את עצמי בוכה במיטה מרוב בדידות. כי פשוט אין לי חיבור איתו.
אבל אני תמיד מסתכלת עליו והוא מקסים ואני אוהבת אותו, לא מסוגלת להפרד ממנו, אבל רע לי עם השיעמום הזה שאי אפשר לשנות את זה, כבר ניסינו מלא דברים וכבר דיברנו על זה, כי אני מאוד פתוחה והוא מודע לזה שאנחנו לא כל כך במצב טוב ואחרי שדיברנו כלום לא עוזר, להפך! הוא אשכרה נכנס ללחץ מזה והתחיל להתנהג בצורה כזאת מוזרה אז אי אפשר לדבר איתו גם.
אין לנו חיבור פנימי ואין שום הומור. כלום. פשוט לא מצחיק לא משעשע. אני לא זוכרת מתי פעם אחרונה שצחקתי איתו. ואני בן אדם שצוחק בקלות וממש ממש ממש ממש קל לצחוק איתי אז למה זה לא קורה איתו?
אז זה הגיע לרמה שכשהוא מנסה להגיד משהו משעשע זה יוצא פוגעני וזה רמה שאני לא אוהבת, הוא לא עושה את זה בכוונה אבל זה קצת גורם לי לכעוס, להרגיש שהוא לא משוחרר ולא אמיתי. כי כמה קשה כבר להפתח לבן אדם שהכי כנה וגלוי וצוחק כבר?
אני לא איזה אישה רעה שמנסה בכוח להוציא ממנו הומור, אני באמת רוצה שזה יבוא מכל הלב והוא לא מסוגל לזה פשוט. כל פעם אני חושבת לעצמי שאם אני אתן עוד זמן זה ישתנה - אך זה לא קורה ובא לי לבכות מרוב צער כי קשה לי להפרד ממנו...אבל גם קשה לי לחיות בעצב איתו.
ואני ממש לא רוצה שהוא ישעשע אותי כמו ליצן. רק רוצה הומור וקלילות בקשר זוגי. ופה אין את זה בכלל. אפשר לומר דיכאון.
ממש כואב לי הלב ואני מרגישה בודדה ומשעממת. ובחיים לא הרגשתי ככה. לכן רציתי להתייעץ מה כדאי לעשות? אני כן אוהבת אותו אבל משעמם לי איתו ואני חושבת שגם לו משעמם איתי.
אנחנו צריכים להפרד?
היי לכולם מה שלומכם?
רציתי לשמוע דעות על הקשר שאני נמצאת בו עם חבר שלי, מאנשים אובייקטיבים וזה נראה לי מקום טוב...
יש לי חבר כבר כמעט שנה, הוא כמעט כל מה שרציתי בגבר. אנחנו נמשכים זה לזו וזו לזה מבחינה מינית. הוא מעניין לפעמים, הוא מאוד מנומס ונחמד לכולם ואני ממש אוהבת את זה שהוא יודע לכבד. אני מכבדת אותו בחזרה.
אבל בכל ה"כמעט שנה" הזו, אף פעם לא התגלגלתי מצחוק ממשהו שהוא אמר, אף פעם הוא לא הפתיע אותי באיזו הפתעה נעימה למשל פרח או מכתב או להגיד שהוא אוהב אותי, הכל צפוי אצלו ואני בדרך כלל עם אנשים (כולם) מאוד קלילה וצוחקת ואוהבת הומור, אך כנראה שאת ההומור שלו אני ממש לא מבינה כי הוא מאוד יבש וקריר אפשר לומר.
אני מרגישה שבשנה האחרונה לא היה לי כיף חוץ מכל מיני דברים שעשינו מידי פעם שכן נהנתי ועליהם למשל, יהיה לי קשה לוותר.
אבל לרוב, אני פשוט מחפשת תמיד תירוץ לא להפגש איתו כי פשוט....עצוב לי ממש להגיד את זה...אבל פשוט משעמם לי איתו. וזה כואב לי כי כן אני אוהבת אותו. הוא מאוד חיזר אחרי רוצה שנצא ובאמת בהתחלה היה לי כיף וממש נהנתי להפגש איתו אבל אז קלטתי שהוא תמיד אותו דבר ואומר את אותם דברים כל הזמן פשוט וזה כבר הפסיק להצחיק בשלב מסויים כי כמה אפשר לשמוע את אותם מילים. אפילו חברים שלו אומרים שהוא תמיד אומר את אותם דברים. כמו בלוק. אין לו שום בדיחה חדשה ושום כלום.
אמרתי לו שאני אוהבת אותו והוא לא אמר לי. בכל השנה הזאת.
זה מרגיש שהוא חסר רגשות וזה קשה לי, אני תמיד חושבת מה יהיה הלאה בעוד כמה שנים או נגיד אם היינו מתחתנים, אני הייתי נכנסת לדיכאון! אני מדמיינת את עצמי בוכה במיטה מרוב בדידות. כי פשוט אין לי חיבור איתו.
אבל אני תמיד מסתכלת עליו והוא מקסים ואני אוהבת אותו, לא מסוגלת להפרד ממנו, אבל רע לי עם השיעמום הזה שאי אפשר לשנות את זה, כבר ניסינו מלא דברים וכבר דיברנו על זה, כי אני מאוד פתוחה והוא מודע לזה שאנחנו לא כל כך במצב טוב ואחרי שדיברנו כלום לא עוזר, להפך! הוא אשכרה נכנס ללחץ מזה והתחיל להתנהג בצורה כזאת מוזרה אז אי אפשר לדבר איתו גם.
אין לנו חיבור פנימי ואין שום הומור. כלום. פשוט לא מצחיק לא משעשע. אני לא זוכרת מתי פעם אחרונה שצחקתי איתו. ואני בן אדם שצוחק בקלות וממש ממש ממש ממש קל לצחוק איתי אז למה זה לא קורה איתו?
אז זה הגיע לרמה שכשהוא מנסה להגיד משהו משעשע זה יוצא פוגעני וזה רמה שאני לא אוהבת, הוא לא עושה את זה בכוונה אבל זה קצת גורם לי לכעוס, להרגיש שהוא לא משוחרר ולא אמיתי. כי כמה קשה כבר להפתח לבן אדם שהכי כנה וגלוי וצוחק כבר?
אני לא איזה אישה רעה שמנסה בכוח להוציא ממנו הומור, אני באמת רוצה שזה יבוא מכל הלב והוא לא מסוגל לזה פשוט. כל פעם אני חושבת לעצמי שאם אני אתן עוד זמן זה ישתנה - אך זה לא קורה ובא לי לבכות מרוב צער כי קשה לי להפרד ממנו...אבל גם קשה לי לחיות בעצב איתו.
ואני ממש לא רוצה שהוא ישעשע אותי כמו ליצן. רק רוצה הומור וקלילות בקשר זוגי. ופה אין את זה בכלל. אפשר לומר דיכאון.
ממש כואב לי הלב ואני מרגישה בודדה ומשעממת. ובחיים לא הרגשתי ככה. לכן רציתי להתייעץ מה כדאי לעשות? אני כן אוהבת אותו אבל משעמם לי איתו ואני חושבת שגם לו משעמם איתי.
אנחנו צריכים להפרד?
