נימרודל וברוטוס
New member
ראיון עם ציףציף
ההחלטה שלי לקיים ראיון דווקא עם המנהלת האהובה (אם כי המעט דיקטטורית) שלנו, נבע מכך שרציתי לכתוב מעיין עבודת-גמר שכזאתי לטובת הפורום. מי באמת מכיר אותה? מה עומד מאחורי המילים המלומדות והמוסרניות? שמא אישה אמיתית או רוג´ר ווטרס בכבודו ובעצמו? את זה יצאתי לבדוק ביום ראשון, מצויד במכשיר הקלטה ישן והרבה רוח לחימה פובליציסטית! פגשתי את ציףציף (שם בדוי, השם המלא שמור אצלי במערכת) בקומונה הפמיניסטית הרדיקלית "אישה קשה" שמצוייה במקום מסתור באיזור המרכז. כה הופתעתי לראות את ציף, אמזונה ווירטואלית בלילות, מצוייה בשיאו של בישול סיר מרק (סינטטי!) תוך כדי הנקתו של ילדה בן השבע- רוג´ר. ציף שכחה לגמרי שאני אמור לבוא. לא, לא שכחה- לא ידעה. כן, לא ידעה מדויק יותר. "שלום ניצן, מה מעשייך כאן?" היא פתחה את השיחה "לא ידעתי שאתה צריך לבוא" -"נכון, באמת לא היית אמורה לדעת" יריתי חזרה "אני רוצה לראיין אותך, גם עידית צריכה להגיע עוד מעט" –"למה היא לא באה מייד?" –"סוף עונה ב´קאסטרו´" עניתי מבוייש. לאחר חצי שעה של אימות נתונים פתחתי את מחברת המשבצות שנשארה לי משיעורי חשבון ביסודי והתחלתי בשאלות, שאלות קשות וכואבות: -"ציף, מהו שמך האמיתי?" ציף עצמה את עיניה, נשכה שפתיים וענתה בקול חלוש: "ציפורה". התפוצצתי מצחוק. "מה מצחיק?" "השם שלך". "ועוד משהו, את באמת בת 90?" "כמובן שלא, אני מסרבת להתייחס לגילי! גיל הוא חלק מהכפייה הגברית השובניסטית שמשפילה אותנו, בנות המין היפה, ומכניסה אותנו למירוץ מטורף שבו אנחנו חייבות להיראות כמו ילדות. זה מתקשר גם לתרבות הצריכה הנוראית ש..." "נו, אבל בת כמה את?" "38" "וואללה?! את נראית יותר" אאוץ´! הכיסא שציפורה הטיחה בי באותו רגע כאב. "בחיים שלך אל תגיד לי ´את נראית יותר´!" שיפשפתי את פדחתי וחייכתי. "אז מה, את באמת אוהבת את פינק פלויד, או שרצית פשוט לנהל פורום?" "רציתי פשוט לנהל פורום" "מה, את מגלומנית?" "ב-רור" יא ציפורה, תעשי לי ילד! "עוד עניין לא סגור מבחינתי" ניסיתי להמשיך בראיון "הוא למה את לא אוהבת אותי?" "כי אתה עלול לתפוס את מקומי. ואני הרי המנהלת של הפורום מתחילתו!" "לא נכון, בהתחלה לא היית, אני זוכר" "אתה לא זוכר נכון, תסתכל בארכיון" "אני יודע מה עשית, את שכתבת את ההיסטוריה של הפורום" "אתה יודע את זה, אני יודעת את זה- אבל כל השאר אינם יודעים!" הייתי המום. האם ציפורה היא דיקטטורית אמיתית? התשובה היא כנראה כן. היא מצנזרת את מה שלא נראה לה, משכתבת את ההיסטוריה ומהללת את שמה בכל עת כמעט. בדיוק בסיטואציה הקשה הזאת נכנסה לצריף עידית. ראיתי את העייפות בפניה. שבע שקיות ענקיות של בגדים היא סחבה, המסכנה. "היי, מה קורה ניצושששש? מה קורה, ציפוששש? יאאא, איזה עיצוב מדהים. את כאילו מרדנית! יא, איזה קול!" "אני לא כאילו, אני באמת, זה דבר ראשון. שנית, שבי לך בנוח ונמשיך בראיון- אני רואה שניצן כבר מתחיל להתעייף" באמת הייתי עייף. שעה אני כבר נמצא אצל ציפורה ואפילו לא בדל הומור אחד. ולא שהיא לא ניסתה! "ציפורה" שאלתי אותה בייאוש "מתי את מתכוונת לפתח חוש הומור?" "מ´זתומרת?" היא הסתכלה עליי, וראיתי שהיא מחכה שאני אצחק. "מה מצחיק?" "אמרתי מ´זתומרת, בסלנג כזה של צעירים, יו-יו" חפנתי את פניי בכפות ידיי. ציפורה סובלת ממחלה קשה- היא לא מצחיקה. "טוב, הכנתי כמה שאלות מד-אימות" עידית התחילה להתחמם (לא כמו שנראה לכם חבורה של סוטים) "ראשית, זה נכון שאת יצאת עם האח של סיד בארט?" "האמת שכן. קוראים לו ג´ון, והוא ממש מתוק" "אז למה נפרדתם?" "כי הרגשתי שאני לא מתחברת אליו" וואט דה פאק, קוראים יקרים? "וציפוש, מה עדיף סגול יהלום או כתום שמש?" "כתום שמש". ניסיתי להרוג את הדיון הפאקעצי הזה "טוב, דעה פוליטית" ציפורה חייכה "שמאלנית קיצונית עוכרת ישראל" "וואללה?!" "כן, אני שונאת אדם בנוסף לכך" "טוב את זה כולנו ידענו" "אבל לא ידעת שאני השראה לאחד השירים של פינק פלויד" "נו, זה עוד בדיחה חולנית שלך" "לא, השיר ´אנוד´ר בריק אין דה וול פארט טו´ זה נכתב עליי" ציחקקתי. ווטרס תמיד ידע לכתוב מילים מדוייקות. עידית התפרצה ושאלה:"אז... ממה את חיה בעצם? איך את מפרנסת אותך ואת רוג´ר?" "אני כותבת טור בעיתון הפמיניזם ´נשים למעלה´ הנקרא "למה אנחנו כן והם לא." "מגניב..." עידית אמרה בהתפעלות. "ומי האבא של רוג´ר בעצם?" "אני לא ממש יודעת. זאת תרומת זרע, ובעצם קיבלתי את רוג´ר מהפריה מלאכותית. אני לא צריכה גבר שיעזור לי לגדל את ילדי להיות איש אשכולות, ואני לא צריכה גבר לפרנסה ולמחייה!" "כל הכבוד לך ציפורה!" עידית אמרה ומחתה דמעה סוררת. היא חמודה כשהיא בוכה. אבל ציפורה משפיעה עליה לרעה. "אוקי!" היא אמרה בתקיפות מדומה "שאלון ברנארד פיבו! ראיתי את זה באקדמיה למשחק. זה כזה שולט כאילו-שיו... קרחנה פיסטוקים ג´ננה בוטנים וסבבה אגוזים!" הרמתי גבה לעברה. אך היא התעלמה ממני בהפגנתיות- מה שבעצם סתר את כל הרעיון של ההתעלמות ממני. היא לא מתוחכמת במיוחד. "מה המילה האהובה עליך?" "המפקדת" "מהי המילה השנואה עליך?" "כדורגל" "מהי הקללה האהובה עליך?" "חזיר שוביניסט ניאנדרתאל!!!" "מה עושה לך את זה?" "שליטה." "מה הכי לא עושה לך את זה?" "מתנחלים." "איזה צליל או קול את אוהבת?" "הקול שלי" "איזה צליל או קול את שונאת?" "של מתחכמים מעצבנים שחושבים שהם שנונים כשהם אומרים דברים שאין להם בסיס ושחר, והם רק בני 17 קרציות מעצבנים שחושבים את עצמם למלכי העולם אבל הם לא!!!" "אם לא היית כתבת בעיתון? מה היית?" "ראש הממשלה." "אם גן העדן קיים, מה תרצי שאלוהים יגיד לך כשתגיעי לשעריו?" "צדקת. אני אכן אישה." זזתי בחוסר נוחות בכיסאי. אז מה אם אני גבר? זה אומר שציפורה צריכה להסתכל עליי ככה? ועוד עם סכין שלופה? "ציפורה" אמרתי נפחד "למה לך הסכין הזה? את רוצה להכין לי סלט?", -"ניצן, אתה רוצה לחיות?" –"לא" –"טוב, אז השגתי את מטרתי". ברגעים שכאלה אתה תופס את עצמך חזק, ואומר: "מלאכים הם לבנים, שטנים הם אדומים. ואתה- אתה בצרות". ציפורה חייכה אליי "הכל בצחוק...איזה חומד!" "יאאאא איזה חמודדדד" צווחה עידית. את הראיון הזה צריך לגמור. מהמקום הזה צריך לברוח! "טוב, אז אתם נשארים לא. ערב? הכנתי מלבי חבל על הזמן!" אני לא שונא מלבי, אני פשוט קצת מפחד ממנו. "יה! אני אוהבת מלבי!" עידית איבדה שליטה. היא התנפלה על ציפורה והתחילה לחבק אותה! סתם, היא פשוט הלכה למטבח והביאה לה מנה של מלבי ריחני. אכלנו לנו מהמלבי והתכוננו להליכה. "שלום לכם, ניצן ועידית, נהניתי מאוד". "כן גם אנחנו" אמרנו ביחד. לראיין את ציףציף היה נהדר. היא התגלתה כאישה נחמדה, עממית ואוהבת אדם. הרחק-הרחק מהתדמית המעונבת וכבדת הראש שלה בפורום. "אז מה" אמרתי לעידית בזמן שחיכינו לאוטובוס "לא היה כל כך נורא" –"נכון, היה אפילו כיף". שנינו הסתכלנו אחד על השני. למה לשקר?
ההחלטה שלי לקיים ראיון דווקא עם המנהלת האהובה (אם כי המעט דיקטטורית) שלנו, נבע מכך שרציתי לכתוב מעיין עבודת-גמר שכזאתי לטובת הפורום. מי באמת מכיר אותה? מה עומד מאחורי המילים המלומדות והמוסרניות? שמא אישה אמיתית או רוג´ר ווטרס בכבודו ובעצמו? את זה יצאתי לבדוק ביום ראשון, מצויד במכשיר הקלטה ישן והרבה רוח לחימה פובליציסטית! פגשתי את ציףציף (שם בדוי, השם המלא שמור אצלי במערכת) בקומונה הפמיניסטית הרדיקלית "אישה קשה" שמצוייה במקום מסתור באיזור המרכז. כה הופתעתי לראות את ציף, אמזונה ווירטואלית בלילות, מצוייה בשיאו של בישול סיר מרק (סינטטי!) תוך כדי הנקתו של ילדה בן השבע- רוג´ר. ציף שכחה לגמרי שאני אמור לבוא. לא, לא שכחה- לא ידעה. כן, לא ידעה מדויק יותר. "שלום ניצן, מה מעשייך כאן?" היא פתחה את השיחה "לא ידעתי שאתה צריך לבוא" -"נכון, באמת לא היית אמורה לדעת" יריתי חזרה "אני רוצה לראיין אותך, גם עידית צריכה להגיע עוד מעט" –"למה היא לא באה מייד?" –"סוף עונה ב´קאסטרו´" עניתי מבוייש. לאחר חצי שעה של אימות נתונים פתחתי את מחברת המשבצות שנשארה לי משיעורי חשבון ביסודי והתחלתי בשאלות, שאלות קשות וכואבות: -"ציף, מהו שמך האמיתי?" ציף עצמה את עיניה, נשכה שפתיים וענתה בקול חלוש: "ציפורה". התפוצצתי מצחוק. "מה מצחיק?" "השם שלך". "ועוד משהו, את באמת בת 90?" "כמובן שלא, אני מסרבת להתייחס לגילי! גיל הוא חלק מהכפייה הגברית השובניסטית שמשפילה אותנו, בנות המין היפה, ומכניסה אותנו למירוץ מטורף שבו אנחנו חייבות להיראות כמו ילדות. זה מתקשר גם לתרבות הצריכה הנוראית ש..." "נו, אבל בת כמה את?" "38" "וואללה?! את נראית יותר" אאוץ´! הכיסא שציפורה הטיחה בי באותו רגע כאב. "בחיים שלך אל תגיד לי ´את נראית יותר´!" שיפשפתי את פדחתי וחייכתי. "אז מה, את באמת אוהבת את פינק פלויד, או שרצית פשוט לנהל פורום?" "רציתי פשוט לנהל פורום" "מה, את מגלומנית?" "ב-רור" יא ציפורה, תעשי לי ילד! "עוד עניין לא סגור מבחינתי" ניסיתי להמשיך בראיון "הוא למה את לא אוהבת אותי?" "כי אתה עלול לתפוס את מקומי. ואני הרי המנהלת של הפורום מתחילתו!" "לא נכון, בהתחלה לא היית, אני זוכר" "אתה לא זוכר נכון, תסתכל בארכיון" "אני יודע מה עשית, את שכתבת את ההיסטוריה של הפורום" "אתה יודע את זה, אני יודעת את זה- אבל כל השאר אינם יודעים!" הייתי המום. האם ציפורה היא דיקטטורית אמיתית? התשובה היא כנראה כן. היא מצנזרת את מה שלא נראה לה, משכתבת את ההיסטוריה ומהללת את שמה בכל עת כמעט. בדיוק בסיטואציה הקשה הזאת נכנסה לצריף עידית. ראיתי את העייפות בפניה. שבע שקיות ענקיות של בגדים היא סחבה, המסכנה. "היי, מה קורה ניצושששש? מה קורה, ציפוששש? יאאא, איזה עיצוב מדהים. את כאילו מרדנית! יא, איזה קול!" "אני לא כאילו, אני באמת, זה דבר ראשון. שנית, שבי לך בנוח ונמשיך בראיון- אני רואה שניצן כבר מתחיל להתעייף" באמת הייתי עייף. שעה אני כבר נמצא אצל ציפורה ואפילו לא בדל הומור אחד. ולא שהיא לא ניסתה! "ציפורה" שאלתי אותה בייאוש "מתי את מתכוונת לפתח חוש הומור?" "מ´זתומרת?" היא הסתכלה עליי, וראיתי שהיא מחכה שאני אצחק. "מה מצחיק?" "אמרתי מ´זתומרת, בסלנג כזה של צעירים, יו-יו" חפנתי את פניי בכפות ידיי. ציפורה סובלת ממחלה קשה- היא לא מצחיקה. "טוב, הכנתי כמה שאלות מד-אימות" עידית התחילה להתחמם (לא כמו שנראה לכם חבורה של סוטים) "ראשית, זה נכון שאת יצאת עם האח של סיד בארט?" "האמת שכן. קוראים לו ג´ון, והוא ממש מתוק" "אז למה נפרדתם?" "כי הרגשתי שאני לא מתחברת אליו" וואט דה פאק, קוראים יקרים? "וציפוש, מה עדיף סגול יהלום או כתום שמש?" "כתום שמש". ניסיתי להרוג את הדיון הפאקעצי הזה "טוב, דעה פוליטית" ציפורה חייכה "שמאלנית קיצונית עוכרת ישראל" "וואללה?!" "כן, אני שונאת אדם בנוסף לכך" "טוב את זה כולנו ידענו" "אבל לא ידעת שאני השראה לאחד השירים של פינק פלויד" "נו, זה עוד בדיחה חולנית שלך" "לא, השיר ´אנוד´ר בריק אין דה וול פארט טו´ זה נכתב עליי" ציחקקתי. ווטרס תמיד ידע לכתוב מילים מדוייקות. עידית התפרצה ושאלה:"אז... ממה את חיה בעצם? איך את מפרנסת אותך ואת רוג´ר?" "אני כותבת טור בעיתון הפמיניזם ´נשים למעלה´ הנקרא "למה אנחנו כן והם לא." "מגניב..." עידית אמרה בהתפעלות. "ומי האבא של רוג´ר בעצם?" "אני לא ממש יודעת. זאת תרומת זרע, ובעצם קיבלתי את רוג´ר מהפריה מלאכותית. אני לא צריכה גבר שיעזור לי לגדל את ילדי להיות איש אשכולות, ואני לא צריכה גבר לפרנסה ולמחייה!" "כל הכבוד לך ציפורה!" עידית אמרה ומחתה דמעה סוררת. היא חמודה כשהיא בוכה. אבל ציפורה משפיעה עליה לרעה. "אוקי!" היא אמרה בתקיפות מדומה "שאלון ברנארד פיבו! ראיתי את זה באקדמיה למשחק. זה כזה שולט כאילו-שיו... קרחנה פיסטוקים ג´ננה בוטנים וסבבה אגוזים!" הרמתי גבה לעברה. אך היא התעלמה ממני בהפגנתיות- מה שבעצם סתר את כל הרעיון של ההתעלמות ממני. היא לא מתוחכמת במיוחד. "מה המילה האהובה עליך?" "המפקדת" "מהי המילה השנואה עליך?" "כדורגל" "מהי הקללה האהובה עליך?" "חזיר שוביניסט ניאנדרתאל!!!" "מה עושה לך את זה?" "שליטה." "מה הכי לא עושה לך את זה?" "מתנחלים." "איזה צליל או קול את אוהבת?" "הקול שלי" "איזה צליל או קול את שונאת?" "של מתחכמים מעצבנים שחושבים שהם שנונים כשהם אומרים דברים שאין להם בסיס ושחר, והם רק בני 17 קרציות מעצבנים שחושבים את עצמם למלכי העולם אבל הם לא!!!" "אם לא היית כתבת בעיתון? מה היית?" "ראש הממשלה." "אם גן העדן קיים, מה תרצי שאלוהים יגיד לך כשתגיעי לשעריו?" "צדקת. אני אכן אישה." זזתי בחוסר נוחות בכיסאי. אז מה אם אני גבר? זה אומר שציפורה צריכה להסתכל עליי ככה? ועוד עם סכין שלופה? "ציפורה" אמרתי נפחד "למה לך הסכין הזה? את רוצה להכין לי סלט?", -"ניצן, אתה רוצה לחיות?" –"לא" –"טוב, אז השגתי את מטרתי". ברגעים שכאלה אתה תופס את עצמך חזק, ואומר: "מלאכים הם לבנים, שטנים הם אדומים. ואתה- אתה בצרות". ציפורה חייכה אליי "הכל בצחוק...איזה חומד!" "יאאאא איזה חמודדדד" צווחה עידית. את הראיון הזה צריך לגמור. מהמקום הזה צריך לברוח! "טוב, אז אתם נשארים לא. ערב? הכנתי מלבי חבל על הזמן!" אני לא שונא מלבי, אני פשוט קצת מפחד ממנו. "יה! אני אוהבת מלבי!" עידית איבדה שליטה. היא התנפלה על ציפורה והתחילה לחבק אותה! סתם, היא פשוט הלכה למטבח והביאה לה מנה של מלבי ריחני. אכלנו לנו מהמלבי והתכוננו להליכה. "שלום לכם, ניצן ועידית, נהניתי מאוד". "כן גם אנחנו" אמרנו ביחד. לראיין את ציףציף היה נהדר. היא התגלתה כאישה נחמדה, עממית ואוהבת אדם. הרחק-הרחק מהתדמית המעונבת וכבדת הראש שלה בפורום. "אז מה" אמרתי לעידית בזמן שחיכינו לאוטובוס "לא היה כל כך נורא" –"נכון, היה אפילו כיף". שנינו הסתכלנו אחד על השני. למה לשקר?
