ראיתי אור - אמיתי../images/Emo42.gif../images/Emo20.gif../images/Emo77.gif../images/Emo23.gif../images/Emo140.gif
שלום לכולם, אני בדרך כלל כותבת שירה ולא סיפורת, אך מאחר והסיפור אמיתי ומדהים אני חשה כי חובתי לגללו לפניכם; בשנת 1988, בחצר של בית הממוקם בקרבת חוף ים כלשהו בארץ, ביום קיץ יפה, ביליתי לי בחוץ, לבד, לבושה בבגד ים שחור שעליו מודפסות שפתיים אדומות, נהנית מהנוף הנפלא. כשפניתי להכנס לבית, תפסה עיני אור מרצד בגינה. כאמור, אני כבר פניתי להכנס לבית, ופני היו כבר מופנות אליו, ואז שמעתי מעין קול אזהרה כזה מהדהד בראשי, אומר לי: "תשכחי מזה, אין שם כלום, הכנסי לבית ועשי את אשר רצית לעשות." לרגע קפאתי במקום, מבולבלת. אך באומץ (סליחה על ההתרברבות), החלטתי שאני מאמינה לעיני ולא לאזני, ושוב הפניתי את פני לגינה. ואכן,לנגד עיני, במרחק של כ-10 או 15 מטרים ממני, ראיתי אור מרצד על הארץ למרגלות שיח פרחים. לרגע נתקפתי בפאניקה, ורצתי למגרש החנייה של החוף, בתקווה למצוא את הנער שעובד שם בכדי שיצטרף אלי לפני שאתקרב אל האור. אך אותו נער לא היה שם, ואני רצתי בחזרה לגינה, כי האור היה בתנועה, ולא רציתי שיברח. ליתר בטחון, עמדתי במרחק של 10-8 מטרים ממנו והתבוננתי בו במעין סקרנות מהולה בפחד. לאחר כדקה או שתיים, חשתי פתאום במעין גל של ויברציה שבא ממנו וכמו חדר לי אל הבטן. הויברציה/טלפתיה הזו אמרה לי משהו בנוסח: " קחי אותי בתור החבר הכי טוב שלך, הרי מעצם קיומי אינני מסוגל להזיק." מייד נשרה ממני תחושת הפחד כלא הייתה, ונותרה בי רק הסקרנות. אז התקרבתי אליו, עדיין לא ממש מודעת לכך שהוא הרגע תקשר איתי, התבוננתי בו בעיני פרה, והתחלתי לחפש במרפסות השכנים אחרי מי ש"עובד" עלי, אך המרפסות היו מוגפות. אז הסתכלתי בשמיים בחיפוש אחר עב"מ, אך השמיים היו נקיים אפילו מעננים. ואז חזרתי להתבונן באור, שלחתי את ידי מעליו, והיא יצרה עליו צל של 90 מעלות. (השמש הייתה במרכז השמיים באותו הרגע.) מכאן יצאתי בהנחה שהוא בא מהשמש וכי אולי זוהי תופעת טבע נדירה שלא מוכרת לי. האור היה שטוח ע"ג הארץ, צורתו הכללית הייתה עגולה, הוא הסתובב במהירות סביב עצמו, ובתנועה איטית שייט במרחב. כמו"כ, למרות שאור החמה האיר את הרצפה, אורו של האור המבקר היה עז הרבה יותר, - אך עדיין לא מסנוור. אני המשכתי להתבונן בו כשלפתע ראיתי/זיהיתי (גם חשתי) בו אהבה אולטמטיבית, אושר עליון, חכמה וידע העולים על אלה המוכרים לאנושות. האור הסביר לי כי הוא חי כאן על פני כדור הארץ ולא מבקר מבחוץ. כמו"כ הוא הזהיר אותנו בני האדם מהרס עצמי שלנו ושל סביבתנו, מהסכנות הנובעות בשימוש באנרגיה אטומית, כי יש לנו בעיות אקולוגיות דחופות הדורשות מאיתנו פעולה - לפני שיהיה מאוחר מדי!, ולרגע עלתה בעיני תמונה של אקדח עולה באש (כאילו לביטול מלחמות והרג). הוא גם אמר כי בני האדם יכולים ליהפך לכשכמותו (מבחינת גוף? או ידע?), וכי עלינו למצוא את התבונה המספקת בכדי להגיע לשם, וכי הוא מוכן לעזור. אני הייתי מוקסמת והמומה מכדי לשאול משהו, רק לאחר כ-10 דקות של "מגע" בהן הוא חג מסביבי ומעלי, כשהוא פנה לשייט לו הלאה מעבר לגדר, ביקשתי ממנו (בטלפתיה גם כן, כמו לומר משהו בלב) לא ללכת, כי הרי הוא הדבר הכי יפה שקרה לי בחיים, הוא השתהה לרגע על הגדר וענה לי כי הוא תמיד יהיה איתי וכי אנו שוב נפגש. ואני כמובן (?) קיבלתי, ונתתי לו ללכת. (לא שיכולתי לעצור בעדו, יכולתי אולי רק ללכת אחריו.) אני רוצה לציין נקודה נוספת באשר לתזמון בו הופיע האור; לפני שראיתי את האור, אני זוכרת שעמדתי נפעמת אל מול הנוף המהמם וחשבתי לעצמי: "אני בטח האדם המאושר ביותר בעולם כרגע." וכשהמחשבה הזו עלתה בראשי, לא לקחתי אותה בקלות ראש, אלא הרהרתי בה בנסיון להחליט באם ייתכן שמכל מיליארדי בני האדם החיים בעולם אמנם אני המאושרת מכל? והחלטתי כי כן. -כמה דקות אח"כ הבחנתי בו. כאילו מתריס ואומר: "אני אפילו יותר מאושר." כשהוא הלך, הרגשתי שמחה על שפגשתי בו, אך גם צער עמוק על כך שאנשים אחרים בעולם אולי לא יזכו לראותו, כי הוא כ"כ חמקמק, שאפילו לי, שרואה את עצמי כאדם אמיץ היה בהתחלה ויכוח עם עצמי אם בכלל ראיתי משהו. (הזכרתי את הקול שניסה לבטל את מראה עיני.) בעיקר כאב לי על הילדים, זה לא הוגן למנוע מהם את זה (אולי אם מערכת החינוך הייתה דואגת לעודד פתיחות, יצירתיות, תעוזה וכו´?... אינני מתיימרת להיות חכמה, רק ברת מזל.) במשך שנים טיילתי בעולם בחיפוש אחר רמזים שיקרבו אותי אל האור, אך לשווא. אף אחד לא ראה, ומעטים מאמינים לי, או אפילו מנסים. אך 10 שנים לאחר מכן שוב, בארץ. התגוררתי בסביבה עויינת (שכנים מסוכסכים ועויינים.)וחשתי שברצוני לעזור לנקות את האוירה. אז כך, מאוחר בלילה, באיזור טבע הררי המיושב בדלילות,יצאתי מביתי בהחלטה להקיף את היישוב במטרה להגן עליו מפני אנרגיות שליליות. (בסגנון חוני המעגל.) אמנם ליוו אותי הכלב שלי וחבריו, אך אני הייתי מרוכזת בנסיון לנקות/להבריח/להכריע את הויברציות השליליות, כאילו היו מפלצות. הטיול הזה היה קצת מפחיד, אך התייחסתי אליו כאל אתגר. כשסיימתי את ההקפה, במקום לחזור לביתי, חשתי בקריאה/הזמנה לעלות אל פסגת ההר הסמוכה הצופה אל נוף נפלא. מאחר ובדיוק עלה השחר, החלטתי למרות עייפותי לגשת ולצפות בזריחה. כשהגעתי, הייתה מעין הרגשה של אירוע משמח באויר, כאילו השמש והירח עורכים חגיגת אירוסין. התיישבתי לי בין הסלעים (כשהכלבים שוכבים מסביבי ולמרגלותי, שמחים על הטיול הבלתי צפוי, ואף אני הייתי שמחה על חברתם.) אל מול האור העולה והמתנתי. השמיים היו בהירים ומוארים ברכות, ורק מספר עננים קטנים היו מפוזרים ליד קו האופק. לפתע נדהמתי לראות את המילה - " סגול " - כתובה בעברית, בכתב יד ובצבע סגלגל ע"ג אחד העננים, אימצתי את עיני לבדוק אם אני לא חולמת או מדמיינת; לשנייה המילה התפוגגה ומייד חזרה והופיעה ברורה מעבר לכל ספק. המילה הופיעה ע"ג הענן למשך כשתי דקות, אולי קצת יותר. כשהיא התפוגגה בשנית, חשתי כי משימתי הושלמה, וחזרתי הביתה לישון בתקווה שיש עוד מישהו שהסתכל אל האופק באותו הזמן ורואה, אך לא שמעתי על כך דבר. (רק היה לי קצת מוזר לראות למחרת כ-25% מהתושבים ביישוב לובשים חולצות טריקו סגלגלות. אך זהו יישוב קטן, מי יודע?) בכל אופן, למי מכם שרוצה להאמין, אומר: "אור חי קיים!" - מעין יצור נבון של אור המנסה לתקשר עמנו ולהדריכנו, בכדי שנוכל לעזור לעצמנו לשרוד/להתפתח. אמנם אינני יכולה להוכיח את אמיתות סיפורי בתמונות, אך לאחר שהפכתי והפכתי בחוויות אלה, מתגבשת בי הדעה כי עלי להתייחס לזה כמו אל פאזל שיש להרכיב, או חידה שהפתרונות לה יגיעו בהמשך. לי עצמי נותר רק להפיץ את המסר/הסיפור. ומכם הקוראים אבקש גם כן לעשות זאת ולהיות קשובים לאירועים שונים הקורים בארץ ובעולם בהמתנה לרמזים שעשויים לסמל אכן תקשורת נבונה. להת´ לכולם.
שלום לכולם, אני בדרך כלל כותבת שירה ולא סיפורת, אך מאחר והסיפור אמיתי ומדהים אני חשה כי חובתי לגללו לפניכם; בשנת 1988, בחצר של בית הממוקם בקרבת חוף ים כלשהו בארץ, ביום קיץ יפה, ביליתי לי בחוץ, לבד, לבושה בבגד ים שחור שעליו מודפסות שפתיים אדומות, נהנית מהנוף הנפלא. כשפניתי להכנס לבית, תפסה עיני אור מרצד בגינה. כאמור, אני כבר פניתי להכנס לבית, ופני היו כבר מופנות אליו, ואז שמעתי מעין קול אזהרה כזה מהדהד בראשי, אומר לי: "תשכחי מזה, אין שם כלום, הכנסי לבית ועשי את אשר רצית לעשות." לרגע קפאתי במקום, מבולבלת. אך באומץ (סליחה על ההתרברבות), החלטתי שאני מאמינה לעיני ולא לאזני, ושוב הפניתי את פני לגינה. ואכן,לנגד עיני, במרחק של כ-10 או 15 מטרים ממני, ראיתי אור מרצד על הארץ למרגלות שיח פרחים. לרגע נתקפתי בפאניקה, ורצתי למגרש החנייה של החוף, בתקווה למצוא את הנער שעובד שם בכדי שיצטרף אלי לפני שאתקרב אל האור. אך אותו נער לא היה שם, ואני רצתי בחזרה לגינה, כי האור היה בתנועה, ולא רציתי שיברח. ליתר בטחון, עמדתי במרחק של 10-8 מטרים ממנו והתבוננתי בו במעין סקרנות מהולה בפחד. לאחר כדקה או שתיים, חשתי פתאום במעין גל של ויברציה שבא ממנו וכמו חדר לי אל הבטן. הויברציה/טלפתיה הזו אמרה לי משהו בנוסח: " קחי אותי בתור החבר הכי טוב שלך, הרי מעצם קיומי אינני מסוגל להזיק." מייד נשרה ממני תחושת הפחד כלא הייתה, ונותרה בי רק הסקרנות. אז התקרבתי אליו, עדיין לא ממש מודעת לכך שהוא הרגע תקשר איתי, התבוננתי בו בעיני פרה, והתחלתי לחפש במרפסות השכנים אחרי מי ש"עובד" עלי, אך המרפסות היו מוגפות. אז הסתכלתי בשמיים בחיפוש אחר עב"מ, אך השמיים היו נקיים אפילו מעננים. ואז חזרתי להתבונן באור, שלחתי את ידי מעליו, והיא יצרה עליו צל של 90 מעלות. (השמש הייתה במרכז השמיים באותו הרגע.) מכאן יצאתי בהנחה שהוא בא מהשמש וכי אולי זוהי תופעת טבע נדירה שלא מוכרת לי. האור היה שטוח ע"ג הארץ, צורתו הכללית הייתה עגולה, הוא הסתובב במהירות סביב עצמו, ובתנועה איטית שייט במרחב. כמו"כ, למרות שאור החמה האיר את הרצפה, אורו של האור המבקר היה עז הרבה יותר, - אך עדיין לא מסנוור. אני המשכתי להתבונן בו כשלפתע ראיתי/זיהיתי (גם חשתי) בו אהבה אולטמטיבית, אושר עליון, חכמה וידע העולים על אלה המוכרים לאנושות. האור הסביר לי כי הוא חי כאן על פני כדור הארץ ולא מבקר מבחוץ. כמו"כ הוא הזהיר אותנו בני האדם מהרס עצמי שלנו ושל סביבתנו, מהסכנות הנובעות בשימוש באנרגיה אטומית, כי יש לנו בעיות אקולוגיות דחופות הדורשות מאיתנו פעולה - לפני שיהיה מאוחר מדי!, ולרגע עלתה בעיני תמונה של אקדח עולה באש (כאילו לביטול מלחמות והרג). הוא גם אמר כי בני האדם יכולים ליהפך לכשכמותו (מבחינת גוף? או ידע?), וכי עלינו למצוא את התבונה המספקת בכדי להגיע לשם, וכי הוא מוכן לעזור. אני הייתי מוקסמת והמומה מכדי לשאול משהו, רק לאחר כ-10 דקות של "מגע" בהן הוא חג מסביבי ומעלי, כשהוא פנה לשייט לו הלאה מעבר לגדר, ביקשתי ממנו (בטלפתיה גם כן, כמו לומר משהו בלב) לא ללכת, כי הרי הוא הדבר הכי יפה שקרה לי בחיים, הוא השתהה לרגע על הגדר וענה לי כי הוא תמיד יהיה איתי וכי אנו שוב נפגש. ואני כמובן (?) קיבלתי, ונתתי לו ללכת. (לא שיכולתי לעצור בעדו, יכולתי אולי רק ללכת אחריו.) אני רוצה לציין נקודה נוספת באשר לתזמון בו הופיע האור; לפני שראיתי את האור, אני זוכרת שעמדתי נפעמת אל מול הנוף המהמם וחשבתי לעצמי: "אני בטח האדם המאושר ביותר בעולם כרגע." וכשהמחשבה הזו עלתה בראשי, לא לקחתי אותה בקלות ראש, אלא הרהרתי בה בנסיון להחליט באם ייתכן שמכל מיליארדי בני האדם החיים בעולם אמנם אני המאושרת מכל? והחלטתי כי כן. -כמה דקות אח"כ הבחנתי בו. כאילו מתריס ואומר: "אני אפילו יותר מאושר." כשהוא הלך, הרגשתי שמחה על שפגשתי בו, אך גם צער עמוק על כך שאנשים אחרים בעולם אולי לא יזכו לראותו, כי הוא כ"כ חמקמק, שאפילו לי, שרואה את עצמי כאדם אמיץ היה בהתחלה ויכוח עם עצמי אם בכלל ראיתי משהו. (הזכרתי את הקול שניסה לבטל את מראה עיני.) בעיקר כאב לי על הילדים, זה לא הוגן למנוע מהם את זה (אולי אם מערכת החינוך הייתה דואגת לעודד פתיחות, יצירתיות, תעוזה וכו´?... אינני מתיימרת להיות חכמה, רק ברת מזל.) במשך שנים טיילתי בעולם בחיפוש אחר רמזים שיקרבו אותי אל האור, אך לשווא. אף אחד לא ראה, ומעטים מאמינים לי, או אפילו מנסים. אך 10 שנים לאחר מכן שוב, בארץ. התגוררתי בסביבה עויינת (שכנים מסוכסכים ועויינים.)וחשתי שברצוני לעזור לנקות את האוירה. אז כך, מאוחר בלילה, באיזור טבע הררי המיושב בדלילות,יצאתי מביתי בהחלטה להקיף את היישוב במטרה להגן עליו מפני אנרגיות שליליות. (בסגנון חוני המעגל.) אמנם ליוו אותי הכלב שלי וחבריו, אך אני הייתי מרוכזת בנסיון לנקות/להבריח/להכריע את הויברציות השליליות, כאילו היו מפלצות. הטיול הזה היה קצת מפחיד, אך התייחסתי אליו כאל אתגר. כשסיימתי את ההקפה, במקום לחזור לביתי, חשתי בקריאה/הזמנה לעלות אל פסגת ההר הסמוכה הצופה אל נוף נפלא. מאחר ובדיוק עלה השחר, החלטתי למרות עייפותי לגשת ולצפות בזריחה. כשהגעתי, הייתה מעין הרגשה של אירוע משמח באויר, כאילו השמש והירח עורכים חגיגת אירוסין. התיישבתי לי בין הסלעים (כשהכלבים שוכבים מסביבי ולמרגלותי, שמחים על הטיול הבלתי צפוי, ואף אני הייתי שמחה על חברתם.) אל מול האור העולה והמתנתי. השמיים היו בהירים ומוארים ברכות, ורק מספר עננים קטנים היו מפוזרים ליד קו האופק. לפתע נדהמתי לראות את המילה - " סגול " - כתובה בעברית, בכתב יד ובצבע סגלגל ע"ג אחד העננים, אימצתי את עיני לבדוק אם אני לא חולמת או מדמיינת; לשנייה המילה התפוגגה ומייד חזרה והופיעה ברורה מעבר לכל ספק. המילה הופיעה ע"ג הענן למשך כשתי דקות, אולי קצת יותר. כשהיא התפוגגה בשנית, חשתי כי משימתי הושלמה, וחזרתי הביתה לישון בתקווה שיש עוד מישהו שהסתכל אל האופק באותו הזמן ורואה, אך לא שמעתי על כך דבר. (רק היה לי קצת מוזר לראות למחרת כ-25% מהתושבים ביישוב לובשים חולצות טריקו סגלגלות. אך זהו יישוב קטן, מי יודע?) בכל אופן, למי מכם שרוצה להאמין, אומר: "אור חי קיים!" - מעין יצור נבון של אור המנסה לתקשר עמנו ולהדריכנו, בכדי שנוכל לעזור לעצמנו לשרוד/להתפתח. אמנם אינני יכולה להוכיח את אמיתות סיפורי בתמונות, אך לאחר שהפכתי והפכתי בחוויות אלה, מתגבשת בי הדעה כי עלי להתייחס לזה כמו אל פאזל שיש להרכיב, או חידה שהפתרונות לה יגיעו בהמשך. לי עצמי נותר רק להפיץ את המסר/הסיפור. ומכם הקוראים אבקש גם כן לעשות זאת ולהיות קשובים לאירועים שונים הקורים בארץ ובעולם בהמתנה לרמזים שעשויים לסמל אכן תקשורת נבונה. להת´ לכולם.
המחשבה שלי ניסתה להתפתח יותר ויותר וחיכיתי פשוט למשהו אחרון שיוכיח לי ... והוא בא. בצורת קולות מוזרים ולא מובנים (שיגידו אנשים שזה היה באג, אבל הצירוף מקרים של באג כל כך מוזר שאף אדם לא שמע עליו שמונע גישה של ווינאמפ לרמקולים ואין סיבה לקיומו של אותו באג ובטח לא באג שכזה ודווקא באותו רגע..... אההה כן בטח, לדעתי יותר הגיוני לחשוב שזה משהו מעבר לצירוף מקרים. בהרבה בהרבה יותר סביר.והרי בסופו של פסוק אנחנו מאמינים למה שסביר לדעתנו)