ראיתי את השם של הפורום ותהיתי

[חלום2]

מה זה אומר "להיות עם אם"?!

יש לי אמא חיה ונושמת, אבל אני שואלת את עצמי מה זה אומר "להיות עם אם". אני מבחינתי לבד כבר המון שנים, אני לא יודעת אם היא ליוותה אותי באיזה שהו שלב מעבר לשנה הראשונה. היא חיה בגיהנום ואני הוזנחתי בפנימיות בגיל מאד צעיר. היום יש לי קשר אליה מתוך רחמים כלפיה. היא לא יודעת עלי כלום מעבר להיותי נשואה ואם לילדים. אין לי צורך לראות אותה ... אז אני באמת שואלת: פורום זה נועד לבנות שנותרו לבד מאם, אבל אני מניחה שהקשר אל אימן היה משהו שהיום הוא חסר להן והן ידעו משהו טוב איתן שחסר להן היום, דבר שלי מעולם לו היה מול אמי. אז לכאן אני לא שייכת?

 

[סְקָאלִי]

שלום לחלום ... ../images/Emo29.gif

קודם כל ברוכה הבאה, שמחה שנכנסת למרות אי הבהירות. אכן העלית קושיה לא קלה. לפי מה שאני מבינה ממה שאת מתארת, "על הנייר" יש לך אם, אולם בפועל - אין ביניכם קשר מהותי. לא ברור מהו סוג הקשר שכן מתקיים, את מציינת שהוא "מתוך רחמים" בלבד. אני לא בטוחה שמקומך לא פה, למרות שעל בסיס האינפו' המצומצם קצת קשה לקבוע. אם יצא לך לקרוא את הודעת הפתיחה, הרי שמצוין שם ש"באובדן אם הכוונה היא לא רק למוות בטרם עת אלא גם להתאבדות, נטישה, פירוד פיזי, נטישה נפשית, ניתוק מנטלי [כמו במקרה של מחלת נפש] או כל צורה של היעדרות האם מחייה של הבת . מבחינה זו, לפחות על פניו, את אכן חווית חלק מהמאפיינים הללו, והפרספקטיבה השונה שלך יכולה להיות מאוד רלוונטית ומעניינת. אבן בוחן נוספת יכולה להיות האם את חשה חוויות שחשות בד"כ בנות שגדלו לא אם. באותה הודעת הפתיחה תוכלי לראות מבחר של דוגמאות לתופעות כאלה. שאלה מצויינת בשבילך [וזאת לאחר שהצצתי בכרטיס האישי שלך] היא איך הרגשת כאשר ילדת את ילדיך. חתונה, הריון ולידה הם בד"כ צמתי חיים בהם בנות שגדלו ללא אם חשות באופן חריף ואקוטי את חסרונה, בעוד שאצל בנות שיש להן אם, בד"כ הקשר עם האמא מתהדק. האם את מרגישה הזדהות עם אחד מהצדדים שתארתי? ולסיום - את מציינת שאין לך צורך בקשר איתה. ומעניין האם אין לך צורך עם הפרסונה שהיא, כלומר אין לך צורך איתה בגלל האופי שלה וההיסטוריה שלכן, או שאינך מרגישה צורך בכלל באם, וזה לא חסר לך? ניסיתי להעלות כאן כמה כיווני חשיבה עבורך. אם את רוצה, תוכלי לפרט יותר, או להגיע למסקנות בעצמך. בכל מקרה, זכרי שלאובדן-אם יש סיבות רבות, ואם את חשה כך, הרי שמצאת לך כאן בית חם

.

 

[חלום2]

תודה על תגובתך

ראשית -תודה על תגובתך מאז ומתמיד הייתי "לבד"- בכל ההחלטות שעשיתי, בכל דרך שבחרתי, לא היה מי שינחה אותי, או לחלופין, לא היתה לי דמות שיכלתי לסמוך עליה ולדעתה. היום אני כבר שנה בטיפול פסיכולוגי ועדיין לא מדברת על אימי, מכאן אני מבינה את גודל הקושי שלי. היום הקשיים שאני רואה וחווה ומודעת אליהם, וזה הפער הגדול מבעבר, אני מבינה שיש לי חסך ענק באינטימיות ושאני לא מסוגלת לספק אותה כמו שצריך. גם עם בעלי אני "לבד", מתוך צורך/ פחד להתקרב או פשוט כי אני לא יודעת משהו אחר. דרך הילדים שלי התחלתי לראות את החולשות שלי ואת החוזקות שלי. למשל שאני הכי חזקה על ידם , שאני ממש לביאה , מה שאני לא בשום דבר אחר בחיים. מול הילדים אני רואה את עצמי, את ילדותי, סיוטים וחלומות ואז מתחילה את התהליך הטיפולי בעצמי, בעיקר לאחר לידת הבת. אני לא יודעת מה זה לקבל ליווי של אמא, תמיכה או עידוד. אני חייתי בלעדיה כל חיי וגם היום. אחרי שבני הגדול נולד, נכנסתי לדיכאון לא במובן הקליני המלא אלא מזה שהייתי צריכה עזרה, ליווי, הכוונה ריגשתי ולא היה לי. זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שביקשתי מאמי לבוא לעזור לי, למרות שאני לא "סובלת" את נוכחות, הייתי ממש נואש, תארי לך שהיא לא רצתה לבוא מטמעי בריאות למינם. מאז אני מבקשת מאד מאד נדיר, רק שאין לי ממש ממש עזרה , גם לא בייביסיטר, למשל- בחופש הגדול, היא מגיעה ליומיים ואני מחכה כבר שתלך ואני באי שקט תמידי. כשאני מטיילת בקניון ורואה בנות ואמהות ,זה תמיד צובט לי את הלב, אבל ככה אני גם רוצה להיות עם ילדי. אני לא יודעת אם אני מספקת להם את האינטימיות והליווי שהם צריכים, באיזה רמה, כמה חום אני כן נותנת. אני מאד מודעת ומנסה לא לעשות טעויות.אבל אני בטח עושה וזה חלק מהכאב הגדול שבי. בימים אלה אני עושה הסבה מקצועית לעבודה סוציאלית, אני חושבת גם מתוך צורך פנימי לטפל בעצמי בכל מיני רבדים ולהיות אמא יותר טובה ואולי גם רעיה יותר טובה. יש לי מודעות לא לכל... דרך הטיפול הפסיכולוגי גיליתי שיש לי צורך עצום באינטימיות שאני לא מסוגלת לספק לעצמי על ידי אחרים בכדי לא לחוות שוב נטישה כפי שחוויתי בגיל מאד צעיר- גיל 4. אני לא יכולה להתחבר לאנשים "מבוגרים", אני מדברת באותה צורה ובאותה רמה לכולם. יש ריחוק תמידי אבל צורך עצום לקרבה שאני לא יודעת איך עושים אותה. תודה על התיחסותך סקאלי (של מלדר?) מצטערת על האורך יום נעים חלום

 

[עדו בן צבי]

הפחד מטעויות כהורה הוא פחד טיבעי

הפחד מטעויות כהורה הוא פחד טיבעי ובריא. הוא מראה על איכפתיות. אי אפשר לצפות לעצמך להורות מושלמת. הדרישה העצמית לעשות פחות טעויות מה שההורים שלך עשו היא דרישה סבירה (סבירה גם עבור מי שחווה הורות מוצלחת מאוד). אגב, יצא לך לראות את הסרט ''הקיץ של אביה''? זה סיפור חצי אוטוביטגרפי של גילה אלמגור על ילדה שגרה מפניה מכיוון שאביה נעדר מאז השואה ואימה מאושפזת בשל מחלת נפש. בקיץ בו מתרחשת העלילה היא מבלה עם אימה שמתאוששת זמנית עד לאישפוזה מחדש.

 

[סְקָאלִי]

אגב, יש קישור למידע על הספר

"הקיץ של אביה" בעמוד הראשי של הפורום.

 

[habubnik]

ראיתי את השם של הפורום ותהיתי

האם הפורום מיועד רק לבנות שאמא שלהן מתה? אמא שלי בחיים, אבל מעולם לא היינו בקשר של אם ובת (ככל שהשנים עוברות אנחנו מדברות פחות ופחות, היא לא זוכרת בת כמה אני אפילו). מגיל קטן אבא שלי תמיד היה אומר לי לחשוב שאמא שלי מתה, כנראה כי הוא חשב שזה יקל עלי להתגבר על כך שהתפקוד שלה כאמא התחיל והסתיים ברגע שיצאתי מהרחם. מעולם לא ידעתי ולעולם לא אדע איך זה לגדול עם אמא. אז רק רציתי לדעת אם אפשר להצטרף.

 

[טאKילה]

ולי יש תהיה גם..

האם יש גיל לאובדן אם, או שמדובר בכל תקופה בחיים??

 

[חיוכים והפתעות]

טאKילה מה ז"א גיל לאובדן אם?

לא הבנתי

 

[סְקָאלִי]

גם זו שאלה מאוד חשובה.

בעקרון הפורום מיועד לבנות שאיבדו את אימן בגיל צעיר. מה זה גיל צעיר? בהודעת הפתיחה הגדרתי בגיל צעיר, כוונתי מרגע הלידה עד לשנות העשרים המוקדמות. האם זה אומר שבגיל מאוחר יותר זה לא כואב, או כואב פחות? כמובן שלא. ההנחה היא שההבדל נובע מכך שבגיל צעיר יותר יש פחות כלים ומשאבים להתמודד עם האובדן מאשר בגיל מאוחר יותר. מסיבה זו, דומה שחייהן של בנות כאלה תפסו מסלול קצת שונה, בגלל האירוע העמוק והמכריע הזה. הופ אדלמן מסבירה בספרה "בנות ללא אם" שאובדן האם בגיל צעיר של הבת משפיע בצורה אינטנסיבית ביותר על אישיותה המתפתחת של הבת, והוא הופך שם למאפיין המגדיר את זהותה. כשהיא נחשפת בגיל כה צעיר לעובדות החיים היא מצד אחד מפתחת תובנה בוגרת בעודה ילדה, אבל את ההתמודדות עם התובנות האלה היא יכולה לעשות רק בהסתמך על משאבים של ילד. כמובן שבכל האמור לעיל אין שום נסיון להפחית מכל סוג אחר של אובדן, בכל גיל אחר. הרי כולנו יודעים: אמא יש רק אחת, ובכל גיל קשה לאבד אותה.

 

[LG4]

אני די מזדהה איתך!

אומנם לא איבדתי את אימי בנסיבות של מוות, אך אף פעם לא הייתה לי אמא, אפילו שעד גיל 16.6 היא חייה איתי ועם משפחתי. אני כמוך לא יודעת מה זאת אמא....אף פעם לא ידעתי. גדלתי עם אמא משפילה, בקורתית ועם השנים היא הפכה דמות מאוד פאסיבית בחיים שלי ושל אחים שלי. עד שיום אחד היא לקחה את הרגליים שלה ועזבה, לקחה את אחי הקטן בן 4 שאותו אני גידלתי!! והלכה. אי חושבת שזה לטובה, אני חושבת שגם אולי המקרה שלך זה לטובה. עדיף לחיות בלי אמא שלא רוצה להיות אמא. מה שכן התברכתי באבא מקסים שלקח על עצמו לטפל ב3 ילדים עם היסטוריה קשה וההשלכות של לגדול ללא אמא. אני גם חדשה כמוך.....אני מקווה שיקבלו אותנו בפורום הזה...לכולן מכנה משותף אני חושבת.."הרצון לגדול, להרגיש ולדעת מה זאת אמא"....

 

[habubnik]

לצערי גם מהצד של אבא שלי לא

הכי זכיתי למזל. הוא חזר בתשובה כשהייתי בת 16, ומאז היחסים שלנו מדרדרים משנה לשנה. אבל אנחנו איכשהו כן בקשר (והוא זוכר בת כמה אני). אני יכולה לומר שלפעמים חשבתי לעצמי שהיה לי הרבה יותר קל אם היא באמת לא הייתה חיה. כי קשה לי להשלים עם זה שאמא שלי בחיים, ואין לי אמא. זה החסר הכי גדול שיש לי. וזו הנקודה הכי כואבת אצלי. אני בת 23, אבל הצורך עז אצלי כאילו הייתי בת 5. אני כל הזמן מחפשת דמויות אם, אבל כמובן ששום דבר לא ממלא את החור הזה. אני בוכה נורא בקלות מכל דבר שנוגע קלות בנושא הזה (אצלי, או אצל אחרים...). (אני בוכה כל פעם שאני קוראת פה את הפורום או כותבת) נורא לי לשמוע שהיא עזבה אותך ככה באמצע החיים, ואני שמחה שהחלטת שזה היה לטובה. משמע שאת מתמודדת טוב יותר ממני עם הנושא. אני כל כך שמחה שפתחו את הפורום הזה! יש לי בן זוג נפלא ותומך, אבל אי אפשר להסביר למישהו אחר איך זה לגדל את עצמך, ואיך זה שאמא אף פעם לא חיבקה או אמרה שהיא אוהבת. אין לזה תחליף...אז מה עושים?

 

[nofaritrit]

עצוב...

קראתי מה שכתבת ונעצבתי מאוד. אמנם איבדתי את אמא שלי וגדלתי במשפחה מאוד לא קלה שהתפרקה כמעט לחלוטין אחרי מות אימי. אבל לפחות ידעתי בפרוש שאמא שלי אוהבת אותי.אחרי שהיא נפטרה חיפשתי את אהבתה דרך גברים בעיקר ועם כל פרידה מגבר חוויתי שוב את הנטישה שלה ואת האבל אבל לא קישרתי. לקח לי שנים לבנות לעצמי משפחה של חברים ולמצוא בן זוג יציב בעיקבות תהליך שעברתי ועיבוד של האבל. אני באמת מאמינה בעזרה פסיכולוגית בנושא הזה. יש לי גם תמיד תחושה שמאחורי הקלעים ,הסיפור העצוב שלנו והריפוי שלו יכול במובנים מסויימים להביא לבגרות בשלות ולב פתוח ומבין לסבלות האנשים בעולם. אני יכולה להעיד על עצמי שמות אימי היה הדבר הקשה ביותר שעברתי בחיים אבל היווה את הטריגר אצלי לעבודת מודעות וצמיחה אישית. מפגש עם המוות במובנים רבים יכול להיות גם מפגש עוצמתי עם חווית החיים והרגש. אני שולחת לך חיבוק חם!

 

[LG4]

אני מניחה...

שפשוט צריך ללמוד לחיות עם זה. להתמודד עם הקשיים וללמוד מהניסיון המר הזה..... מה שהכי מפחיד אותי שאם בעתיד אני ארצה ילדים אני מפחדת שאני אתן להם את היחס שאימי נתנה לי..כי הרי זה היחס שידעתי עד לא מזמן....זה הכי מפחיד. אבל כמו שאמרתי יש לי אבא מדהים!!!! שעושה הכל בשביל שנתגבר על החוסר הזה, אבל אמא זו אמא... אני באמת מקווה בשבילך שתתמודדי עם זה, אלו החיים, יש לך בן זוג אוהב שמבין אותך ושם בשבילך...כמה שיחות עם גורם מוסמך שבעזרתו את יכולה לרכוש כלים להתמודד עם המצב. אני שולחת לך חיבוק חם

 

[habubnik]

תודה לשתיכן!! החיבוק מתקבל בברכה

בחזרה כמובן

 

[סְקָאלִי]

מקבלים בזרועות פתוחות ../images/Emo24.gif

בוודאי כבר קראת את התייחסותי בהמשך לשאלות של הבובניק וחלום. ברוכה הבאה!

 

[סְקָאלִי]

שאלה חשובה מאוד../images/Emo70.gif

והתשובה היא: לא. הפורום לא מיועד רק לבנות שאימן נפטרה. בהודעת המנהלת כתבתי שבאובדן אם הכוונה היא לא רק למוות בטרם עת אלא גם להתאבדות, נטישה, פירוד פיזי, נטישה נפשית, ניתוק מנטלי [כמו במקרה של מחלת נפש] או כל צורה של היעדרות האם מחייה של הבת. מה שאת מתארת נשמע לי כמו ניתוק מנטלי, והוא יכול להחוות ע"י הבת כמו אבדן לכל דבר. אני מפנה אותך לדיון שכבר התקיים כאן בנושא, ותיכף גם אשרשר אותו לכאן. ברוכה הבאה, ותודה שהעלית שוב את הנושא.

 

[habubnik]

תודה לך על קבלת הפנים

הלינק במילה "דיון" מוביל להודעה שלי בחזרה

 

[סְקָאלִי]

וואלה? ../images/Emo5.gif

הכוונה הייתה כמובן להודעתה של חלום, שכבר שרשרתי אותה למעלה. סורי.

 

[habubnik]

אה! אם כך זו טעות שלי! סליחה סליחה

חשבתי שמדובר בדיון שהיה בעבר. אופס

 

[gitta]

../images/Emo140.gifחבובניק היקרה, ברוכה הבאה

אם תקלידי על הכותרת "ברוכות הבאות" בראש עמוד הפתיחה, תראי שאת בהחלט שייכת לכאן. גם היעדרות רגשית של האם יוצרת חסכים, לא רק היעדרות פיזית. אני מקווה שתמצאי כאן ביחד איתנו תשובות ואולי גם נחמה כלשהי.