מילווקי - ניו יורק
למרות שלופז מבוגר מרובינסון בעשור, ככל שהמשחק התקדם זה נראה כמו מפגש בין סנטר של הדור הקודם לסנטר של הדור החדש - שניהם בילו זמן בחוג כדורעף ורק אחד מהם טרח ללמוד כדורסל. דרך מנומסת להגיד שרובינסון תפקד כמו אהבל.
ואולי זה משקף את ההבדל בין הקבוצות? הניקס שיחקו כדורסל ישן של בידודים מטווח הביניים, בזמן שהבאקס המטירו עליהם 23 שלשות באחוזים נדירים.
תחילה תכנית המשחק של הניקס עבדה, רנדל תקף את יאניס ואף סחט ממנו עבירות שהשביתו אותו לקראת ההפסקה, הגדילה ראש ועשתה משהו שהופך לשגרה העונה - לטרגט את פורטיס בהצלחה. בעונת האליפות בובי סחב יפה, עם הזמן חזר לגרסת הניקס/בולס שמקרטעת בהגנה.
רנדל סיים מחצית מופתית של 25 נקודות ללא החטאה (10-10 מהשדה), רק מה? שידל את הקבוצה שלו למבוי סתום, מכיוון שהוא הופקד על יאניס בהגנה, כך שההתמודדות הפכה לduel בין השניים, וברור שהקבוצה שלו קיבלה בראש. יאניס היווה סוג של תמונת מראה וקלע ביעילות, וליכולת שלו להכיל את רנדל ללא עזרה (בניגוד לרנדל בצד השני) הייתה השפעה מכרעת על הפערים בשטף ההתקפי. לראייה, הניקס קיבלו כמעט שום דבר מהספסל, שבדרך כלל תופס נפח משמעותי. לתחושתי היו צריכים לגשת להארטנשטיין בשלב מוקדם יותר. מנגד מילווקי קיבלו 8 שלשות רק מהספסל, בזמן שהניקס הסתפקו ב-7 קבוצתי. דיים פירק אותם מההיי פיקאנדרול, קלעו 146 (שיא עונתי) ולפחות 37 בשלושת הרבעים הראשונים, לראשונה מול הניקס מאז משחק 100 הנקודות של ווילט.
לייקרס - פיניקס
משחק שונה בתכלית מקודמו, אינטנסיבי וצמוד בהרבה, למרות שאם היינו מעיפים מבט על הנתונים היבשים ומנחשים את התוצאה, נשמע שהייתה פה תבוסה. הלייקרס השיגו כמעט 30+ ניסיונות מהשדה, וניצחו ב3 בלבד, לא לקחו הזדמנויות.
בוקר חזר ובל"א אמרו לו "תראה איזה קטע, בדיוק ואנדו חזר אצלנו", שלחו אותו לרדוף אחריו כמו הוצאה לפועל וכפו כמות לא סבירה של איבודים, בנוסף לעבירה שנייה מנורקיץ', שבעקיפין הובילה לימבה כדורים חוזרים בהתקפה. דווין לא מצא אאוטלט שישלים אותו "רעיונית" לאחר המסירה, לפחות עד שגודווין נכנס והחל להרגיע את העניינים, דוראנט התעורר במקביל (לפני כן לא הלכו אליו מספיק). בקיצור, ללייקרס הייתה הזדמנות לפתוח פער משמעותי, ספוילר - לא לקחו אותה, בערך שתי דקות למחצית השנייה פיניקס מחקה את הפיגור, ומשם היה צמוד עד הסיום.
הסאנס ניצלו ריווח רעוע על מנת לצופף, אלן סיפק להם ריווח ממול במשחק בין שניים עם בוקר (שמשתמש בג'מאפ פאס כדי למשוך את ההגנה) ודוראנט לא התרשם מהצפיפות בלאו הכי. הלייקרס חמקו עם ניצחון בזכות התעלות של לברון ואוסטין ריבס בסיום, שלבדו קלע בדיוק כמו כל הספסל של פיניקס.
דילגתי על הדרמה בסיום. לברון הוציא כדור לריבס 8 שניות לבאזר ביתרון 105-103, ריבס ניסה לזכות עבירה שישית זולה מבוקר אה לה טריי יאנג, הכדור ברח לו (יש צדק?), אך השופט העניק ללייקרס טיימאאוט שלברון ביקש בזמן שהכדור היה בכלל up for grabs. לאחר פסק הזמן דיוויס נשלח לקו והחטיא אחת, פיניקס נטולת פסקי הזמן עברה את החצי ומצאה את דוראנט לשלשה קלושה שתפסה אוויר. כמובן שאם היה להם פסק זמן, היו משתמשים בו לצ'אלנג'.
בוקר העלה את הפוסט הבא לאינסטגרם
בדרך לפגוש את ניו אורלינס, והמשחק תלוי במצב רוח של הפליקנס לא פחות ממה שהוא תלוי בלייקרס. עושה רושם שהם רוצים את זה יותר.
את המפגש המקביל בין מילווקי לאינדיאנה אפשר לתמצת כ- "מי שתגיע ל150 ראשונה תנצח". במוקד הגנת המעבר של הבאקס שתנסה לנצל כישרון אינדיבידואלי עדיף בצד ההוא בשביל להעפיל לגמר.
למרות שלופז מבוגר מרובינסון בעשור, ככל שהמשחק התקדם זה נראה כמו מפגש בין סנטר של הדור הקודם לסנטר של הדור החדש - שניהם בילו זמן בחוג כדורעף ורק אחד מהם טרח ללמוד כדורסל. דרך מנומסת להגיד שרובינסון תפקד כמו אהבל.
ואולי זה משקף את ההבדל בין הקבוצות? הניקס שיחקו כדורסל ישן של בידודים מטווח הביניים, בזמן שהבאקס המטירו עליהם 23 שלשות באחוזים נדירים.
תחילה תכנית המשחק של הניקס עבדה, רנדל תקף את יאניס ואף סחט ממנו עבירות שהשביתו אותו לקראת ההפסקה, הגדילה ראש ועשתה משהו שהופך לשגרה העונה - לטרגט את פורטיס בהצלחה. בעונת האליפות בובי סחב יפה, עם הזמן חזר לגרסת הניקס/בולס שמקרטעת בהגנה.
רנדל סיים מחצית מופתית של 25 נקודות ללא החטאה (10-10 מהשדה), רק מה? שידל את הקבוצה שלו למבוי סתום, מכיוון שהוא הופקד על יאניס בהגנה, כך שההתמודדות הפכה לduel בין השניים, וברור שהקבוצה שלו קיבלה בראש. יאניס היווה סוג של תמונת מראה וקלע ביעילות, וליכולת שלו להכיל את רנדל ללא עזרה (בניגוד לרנדל בצד השני) הייתה השפעה מכרעת על הפערים בשטף ההתקפי. לראייה, הניקס קיבלו כמעט שום דבר מהספסל, שבדרך כלל תופס נפח משמעותי. לתחושתי היו צריכים לגשת להארטנשטיין בשלב מוקדם יותר. מנגד מילווקי קיבלו 8 שלשות רק מהספסל, בזמן שהניקס הסתפקו ב-7 קבוצתי. דיים פירק אותם מההיי פיקאנדרול, קלעו 146 (שיא עונתי) ולפחות 37 בשלושת הרבעים הראשונים, לראשונה מול הניקס מאז משחק 100 הנקודות של ווילט.
לייקרס - פיניקס
משחק שונה בתכלית מקודמו, אינטנסיבי וצמוד בהרבה, למרות שאם היינו מעיפים מבט על הנתונים היבשים ומנחשים את התוצאה, נשמע שהייתה פה תבוסה. הלייקרס השיגו כמעט 30+ ניסיונות מהשדה, וניצחו ב3 בלבד, לא לקחו הזדמנויות.
בוקר חזר ובל"א אמרו לו "תראה איזה קטע, בדיוק ואנדו חזר אצלנו", שלחו אותו לרדוף אחריו כמו הוצאה לפועל וכפו כמות לא סבירה של איבודים, בנוסף לעבירה שנייה מנורקיץ', שבעקיפין הובילה לימבה כדורים חוזרים בהתקפה. דווין לא מצא אאוטלט שישלים אותו "רעיונית" לאחר המסירה, לפחות עד שגודווין נכנס והחל להרגיע את העניינים, דוראנט התעורר במקביל (לפני כן לא הלכו אליו מספיק). בקיצור, ללייקרס הייתה הזדמנות לפתוח פער משמעותי, ספוילר - לא לקחו אותה, בערך שתי דקות למחצית השנייה פיניקס מחקה את הפיגור, ומשם היה צמוד עד הסיום.
הסאנס ניצלו ריווח רעוע על מנת לצופף, אלן סיפק להם ריווח ממול במשחק בין שניים עם בוקר (שמשתמש בג'מאפ פאס כדי למשוך את ההגנה) ודוראנט לא התרשם מהצפיפות בלאו הכי. הלייקרס חמקו עם ניצחון בזכות התעלות של לברון ואוסטין ריבס בסיום, שלבדו קלע בדיוק כמו כל הספסל של פיניקס.
דילגתי על הדרמה בסיום. לברון הוציא כדור לריבס 8 שניות לבאזר ביתרון 105-103, ריבס ניסה לזכות עבירה שישית זולה מבוקר אה לה טריי יאנג, הכדור ברח לו (יש צדק?), אך השופט העניק ללייקרס טיימאאוט שלברון ביקש בזמן שהכדור היה בכלל up for grabs. לאחר פסק הזמן דיוויס נשלח לקו והחטיא אחת, פיניקס נטולת פסקי הזמן עברה את החצי ומצאה את דוראנט לשלשה קלושה שתפסה אוויר. כמובן שאם היה להם פסק זמן, היו משתמשים בו לצ'אלנג'.
בוקר העלה את הפוסט הבא לאינסטגרם
בדרך לפגוש את ניו אורלינס, והמשחק תלוי במצב רוח של הפליקנס לא פחות ממה שהוא תלוי בלייקרס. עושה רושם שהם רוצים את זה יותר.
את המפגש המקביל בין מילווקי לאינדיאנה אפשר לתמצת כ- "מי שתגיע ל150 ראשונה תנצח". במוקד הגנת המעבר של הבאקס שתנסה לנצל כישרון אינדיבידואלי עדיף בצד ההוא בשביל להעפיל לגמר.
נערך לאחרונה ב: