הכיוון הכללי הוא נכון. ולצורך הדיון
העקרוני - הכיוון אינו קשור בתנועה עצמה אלא בתחושה תוך כדי כך. זהו הבדל ממשי. כשאדם אומר שרגליו נרדמות אחרי שהוא קם מהישיבה הוא מתכוון שהחלק שקשור בתנועה פועל תוך כדי שינה. זה כמו שאדם הולך בשנתו. אם חלק בגוף הלך לישון בזמן שהוא צריך להתעורר, זה אומר שערות זה מצב בעייתי עבור האדם כולו. צריך לזכור תמיד. הקיקלקול הוא תמיד נובע מהמרכזים הפנימיים. הפ החולים האמיתיים והסימפטום הוא בסך הכל ההשתקפות החיצונית של החולי.
רגל = הרגל = שיגרה. רגל = ראה גע אל (ראה והגיע אל ). האיבר ראה זיהה אם ביכולתו או שלא לבצע מטלה וקבע ברירת מחדל, יכול או לא יכול. אם הרגליים נרדמו זאת אומרת שאין בהן רצון. כאשר אין באיבר רצון זה בעייתי. הוא יכול להתעורר לאחר זמן מה, אבל הרצון צריך להיות זמין תמיד. זה ההבדל הבסיסי בין בריאות למחלה. זה כמו לא לרצות לצאת מהמיטה בבוקר. אבל כשמדובר בישיבה זה קצת אחרת.
ישיבה = ישב = יה שב. כלומר. כאשר האדם יושב ( לא בכלא
), יש שב, יה שאב, הוא חש שהחיים שבים אליו. הוא חש את הטוב האלוהי שחודר אליו ומרגיע אותו. ישיבה היא מנוחה ורוגע. כאשר, חלילה, עומדים לבשר למישהו בשורה קשה, לא עלינו, מציעים לו לשבת, אחר כך כוס מים. התרגום הוא כזה - האדם, שרגליו אינן מתעוררות כשהוא קם מישיבה, אינו רוצה לבצע שינויים. לא רוצה לנוע ממצב למצב. אפילו שהחיים דורשים זאת. הוא לא רוצה להתחתן, הוא לא רוצה להתגרש, הוא לא רוצה להחליף עבודה, הוא לא רוצה....אבל בתוכו יודע שהוא חייב. אז הוא מושך עוד קצת זמן. גם אם יש בעיה בזרימת הדם, זה ביטוי של הדם לנסיבות. למעשה ככל שהבעיה יותר בועאת כך איברים רבים יותר משתתפים ועד כל הגוף כולו, באין פיתרון ובשלבים המאוחרים, דבר שיכול להמשך הרבה שנים. טיפולים כימיים רק מסבכים את הבעיה עוד יותר ואפילו מזרזים את התהליך כולו. בכל הנוגע לידיים זה אותו רעיון אך כאן מדובר בעשיה, אחריות וכו'. רמדי שתענה על הרעיון הזה תרפא את האדם כולו. קפיש ?