רועי, יש כמה סוגים של זכויות יוצרים
זכויות המחברים שמורות להם כל ימי חייהם (בערך) - החוקים משתנים ממדינה למדינה, בנושא זה. יש גם זכויות הפצה (publishing) שכוללת השמעה ברבים (כגון ברדיו), ביצוע בלייב וכד'. הכסף הגדול הוא כאן. יש גם mechanical rights - זכויות במאסטר, שהן בד"כ בידי חברת התקליטים. יש אמנים שקונים את הזכויות האלו, אם יש להם מספיק כסף ומשקל. מרבית האמנים הבריטיים משנות השישים נדפקו בתחום הזכויות מהסוג השני. הם היו נערים צעירים כשהתחילו את הקריירה, ולרובם לא היה מושג ירוק בכל נושא דיני הקניין. רובם גם באו מבתים לא עשירים, וגם הסכומים הצנועים שהוצעו להם, נראו להם כהון גדול. הם התפתו לכן למכור או להשכיר את הזכויות האלו למו"לים חלקלקים, או למנהליהם או למפיקיהם, ולא ראו מזה אח"כ גרוש, בעוד המו"לים הנ"ל משלשלים את הכסף הגדול לכיסם. רק כמה שנים לאחר מכן, לקראת סוף שנות השישים, הם החלו לתפוש את גודל הפאדיחה. אבל גם אז הם עשו שטויות. הביטלס הם דוגמא לא רעה: מרבית שיריהם היו בידי חברת הוצאה לאור בשם northern songs שכמדומני היה להם גם חלק בה. אבל למעשה, לא היתה להם שליטה בה. אני לא זוכרת לגמרי את הפרטים. בכל מקרה, החברה החליפה בעלים, והביטלס איבדו את השליטה על התמלוגים בגין השמעת שיריהם. כיום הקטלוג הזה ("קטלוג הביטלס") מוחזק בחלקו ע"י חברת סוני ובחלקו ע"י מייקל ג'קסון. ג'קסון קנה את הקטלוג כולו באמצע שנות השמונים, כפי שסופר כאן. כמה שנים לאחר מכן הוא מכר חצי ממנו לסוני, ע"מ לממן את אורח החיים הבזבזני שלו. לפני מספר חודשים, הוא התחייב לתת אופציה לסוני לרכוש עוד 25% מהקטלוג, כך שבידייו יוותרו רק 25%. סוני לא מעוניינים לממש את האופציה כרגע, כי זה יעלה להם הרבה, והם לא במצב כלכלי מזהיר. פול מקרטני, מצדו, גם כן לא ממהר להוציא כסף על רכישת הקטלוג, כי הוא יחזור לידיו ממילא בעוד כמה שנים, על פי החוק. החוק כיום מגביל בזמן את האפשרות למכור publishing rights, ובתום תקופה זו, הזכות חוזרת למחברים. כמדומני שגם ה-mechanical rights מוגבלים בזמן, ולאחר 50 שנה הם הופכים ל-public domain, היינו נחלת הכלל. בעוד 5 שנים, אלבומיהם הראשונים של הביטלס יהיו נחלת הכלל, ואח"כ אלו של הסטונס, ושל הקינקס, והמי, וכן הלאה. יהיה שמח. או שלא. אניוויי, גם כאשר הביטלס, ואמנים אחרים, תפשו שהם נדפקו, הם עדיין עשו שטויות, כאמור: עורכי דין חלקלקים לא פחות, הציעו "להציל" אותם ולהכניס לכיסם את הכסף האבוד. המפורסם מביניהם היה אלן קליין, עורך דין אמריקאי, שסגנונו האגרסיבי מצא חן בעיניהם של הלוקשים הבריטיים. קליין אכן ניהל מו"מ מחודש על החוזים של אמנים עם חברות התקליטים שלהם, והשיג עבורם תנאים משופרים בהרבה (במיוחד בחברות תקליטים אמריקאיות, מה שסלל את הדרך לאמנים בריטיים לנטוש את מולדתם. אבל זה סיפור עגום אחר). אך כדרך אגב, קליין החזיק בכספם, שחלקו או רובו לא חזר אליהם. הוא גם הצליח לשים את ידיו שלו על הזכויות בשירים. כך למשל, מרבית השירים של הרולינג סטונס, עד שנת 1971, הם כיום בידיו של קליין. קליין הוא זה שתבע את ה-Verve של שסימפלו שיר של הסטונס ב-Unfinished Sympathy, והוא זה שגבה את הכסף. רק חלק קטן מזה הועבר לידיו של קית' ריצ'ארדס, בתור המלחין. קליין היה גם הדמות המועדפת על שלושה מהביטלס, להחליף את בריאן אפשטיין בניהול ענייני הלהקה, לאחר מותו של בריאן. אפשטיין אולי לא היה איש עסקים ממולח או מבריק במיוחד, אך הוא היה נאמן ללא סייג לביטלס, וחשב אך ורק על טובתם. מסיבה זו הוא נחשב עד היום לדמות סימפטית, בתוך כל העסק המלוכלך. אלמלא הוא, גורלם של הביטלס היה שונה מאוד. קליין היה מעורב גם עם הקינקס, ולהקות אחרות. אך התקופה הזו עברה-חלפה מזמן. גם ילדים שמקימים להקה כיום יודעים שחייבים להתייעץ עם עו"ד לפני שחותמים על מסמך כלשהו, ובוודאי אמנים בעלי משקל מחזיקים סוללה של עורכי דין, מנהלי חשבונות ויועצים פיננסיים, שמגינים על האינטרסים שלהם. לפחות בחו"ל זה כך.
