רומי רחלית וסיאמית../images/Emo24.gif
אל תכעסו עליי
אבל אני שוב כ"כ מודה לכם על האוזן הקשבת..אני מבטיחה, זו פעם אחרונה שאני אציין זאת למרות שאני בכל פעם אחשוב זאת בלב. עד שמצאתי אתכם, לא יכולתי לחלוק את מה שעובר עליי עם מישהו שגם יודע על מה אני מדברת . אני יודעת שאני צריכה לחיות את חיי, ושאין לי לצערי שום דרך אפשרית להקל על אבי..את המקסימום שאני יכולה כרגע אני עושה.. והאמת , שרק בשנתיים האחרונות הרפתי מללחוץ ו"לכפות" על אבי דרך חיים שלי היה נראה שתהיה טובה יותר עבורו ..לצערי אבי החליט "לחיות" את המחלה שלו בדרך בה הוא בחר ורק לאחרונה התחלתי "להשלים" עם דרך זו.אני לא נמצאת בנעליים שלו ולמרות שיש לי הרבה סייגים וכאב לב על אופן ההתמודדות שלו עם מצבו, הרפתי כי הבנתי שכל אחד מתמודד עם קשיים ומצבים קשים בצורה שונה..ואם זו הדרך בה הוא בחר אין לי ברירה אלא לכבד אותה (עם כל הכאב) ולהעניק לו את כל האהבה שאני יכולה להרעיף עליו.מאז חזרתי מביקורי האחרון אצלו עשיתי את חשבון הנפש הקשה שלי עם עצמי לגבי "סגירת הבסטה" בישראל ומעבר לצרפת כדי להיות איתו..אני אדם שפועל לרוב במקרים כאלו עם השכל יותר מאשר עם הרגש ורוב הסיבות (כלכליות חברתיות ומקצועיות) גרמו לי להחליט להשאר כאן בעיקר כדי להשאר "שפויה" חזקה כדי להעניק לאבא שלי בעיקר ולשאר המשפחה שלי את מירב התמיכה והאהבה גם מכאן וגם כשאני בביקורים שלי איתו..וזו היתה החלטה מאוד מאוד קשה.חברה אחת מאוד טובה שלי היתה מאוד שיפוטית כששאלה אותי איך אני יכולה לעזוב את אבא שלי במצבו שם ולהשאר פה..די מרגיז שאני מרגישה לפעמים צורך להתגונן מפני ביקורת כזו.- ולא שאני חייבת דין וחשבון למשיהו לגבי ההחלטות שלי.אבל זה מאוד מרגיז. הטענה המטופשת ביותר שהיא העלתה היתה שאם אני אהיה עם אבא שלי כל יום , יהיה לי יותר קל לקבל את ההדרדרות שלו..שטויות במיץ. כך או כך זה כואב באותה מידה אבל לכו תנסו להסביר את זה. אגב אחת הסיבות שבגללן הנרולוגית שלו בישרה לי שזו ההתחלה של הסוף היא חוסר התאבון שלו הקיצוני שלו (הוא נוטל דרך אגב תרופה אנטי דיכאונית קלה מזה כמה חודשים)..אני מקפידה לדבר איתו פעם ביום והיום אחרי יומיים בהם הוא לא רצה לדבר איתי משום שלא היו לו מספיק כוחות כדי לדבר הוא היום הדבדח איתי קצת כשניסיתי לדרבן אותו לאכול קצת יותר.הבחור שמטפל בו סיפר לי אתמול שאבי מקבל החל מהיום עוד תוסף מזון נוזלי בנוסף לאלו שהוא מקבל 3 פעמים ביום ושאם זה לא יעזור ייאלצו לשים לאבא לי אינפוזיות.. אני כולי תקווה שהוא יתעשת ויחזור לאכול.. ולגבי החרדות שלי לגבי ט.נ..אני מסכימה עם של מה שכתבתן, וסיאמי מה שכתבת נראה מאוד נכון אבל החשד שלי התעורר לאחרונה בעקבות כל מיני תופעות שקרו לי (שלדעתי הסיבה שלהן היא פסיכוסומטית יותר ממשהו אחר אבל..) או שאני סתם מנסה להלביש על עצמי דברים...דוגמא אחת : למשל קרה לי כבר כמה פעמים שאני עומדת ופתאום תוקפים אותי זרמים חזקים וכואבים ברגליים ואני פשוט חייבת להתיישב ..בגלל שאני סובלת מבעיות בחוליה בגב, מאוד יכול להיות שהתופעה שתארתי נובעת מזה אבל בזמן האחרון מתרוצצות לי חחשות שאולי יש לי ט.נ ואני אפילו לא יודעת. אין לי ספק שזה נובע מכל מה שעובר עליי עם אבא שלי אבל זה חזק ממני. ורחלית לגבי עמותת לילך, אני מסירה בפניך את הכובע שהיה לך האומץ לעשות זאת.אף פעם לא היה לי מובן למה מרימים מכשולים בפני חולים סופניים כדי למות בכבוד. אני עכשיו שמה לב לאורך ההודעה שלי...מקווה שהיתה לכם כוס מים ליד המחשב!!
אל תכעסו עליי
אבל אני שוב כ"כ מודה לכם על האוזן הקשבת..אני מבטיחה, זו פעם אחרונה שאני אציין זאת למרות שאני בכל פעם אחשוב זאת בלב. עד שמצאתי אתכם, לא יכולתי לחלוק את מה שעובר עליי עם מישהו שגם יודע על מה אני מדברת . אני יודעת שאני צריכה לחיות את חיי, ושאין לי לצערי שום דרך אפשרית להקל על אבי..את המקסימום שאני יכולה כרגע אני עושה.. והאמת , שרק בשנתיים האחרונות הרפתי מללחוץ ו"לכפות" על אבי דרך חיים שלי היה נראה שתהיה טובה יותר עבורו ..לצערי אבי החליט "לחיות" את המחלה שלו בדרך בה הוא בחר ורק לאחרונה התחלתי "להשלים" עם דרך זו.אני לא נמצאת בנעליים שלו ולמרות שיש לי הרבה סייגים וכאב לב על אופן ההתמודדות שלו עם מצבו, הרפתי כי הבנתי שכל אחד מתמודד עם קשיים ומצבים קשים בצורה שונה..ואם זו הדרך בה הוא בחר אין לי ברירה אלא לכבד אותה (עם כל הכאב) ולהעניק לו את כל האהבה שאני יכולה להרעיף עליו.מאז חזרתי מביקורי האחרון אצלו עשיתי את חשבון הנפש הקשה שלי עם עצמי לגבי "סגירת הבסטה" בישראל ומעבר לצרפת כדי להיות איתו..אני אדם שפועל לרוב במקרים כאלו עם השכל יותר מאשר עם הרגש ורוב הסיבות (כלכליות חברתיות ומקצועיות) גרמו לי להחליט להשאר כאן בעיקר כדי להשאר "שפויה" חזקה כדי להעניק לאבא שלי בעיקר ולשאר המשפחה שלי את מירב התמיכה והאהבה גם מכאן וגם כשאני בביקורים שלי איתו..וזו היתה החלטה מאוד מאוד קשה.חברה אחת מאוד טובה שלי היתה מאוד שיפוטית כששאלה אותי איך אני יכולה לעזוב את אבא שלי במצבו שם ולהשאר פה..די מרגיז שאני מרגישה לפעמים צורך להתגונן מפני ביקורת כזו.- ולא שאני חייבת דין וחשבון למשיהו לגבי ההחלטות שלי.אבל זה מאוד מרגיז. הטענה המטופשת ביותר שהיא העלתה היתה שאם אני אהיה עם אבא שלי כל יום , יהיה לי יותר קל לקבל את ההדרדרות שלו..שטויות במיץ. כך או כך זה כואב באותה מידה אבל לכו תנסו להסביר את זה. אגב אחת הסיבות שבגללן הנרולוגית שלו בישרה לי שזו ההתחלה של הסוף היא חוסר התאבון שלו הקיצוני שלו (הוא נוטל דרך אגב תרופה אנטי דיכאונית קלה מזה כמה חודשים)..אני מקפידה לדבר איתו פעם ביום והיום אחרי יומיים בהם הוא לא רצה לדבר איתי משום שלא היו לו מספיק כוחות כדי לדבר הוא היום הדבדח איתי קצת כשניסיתי לדרבן אותו לאכול קצת יותר.הבחור שמטפל בו סיפר לי אתמול שאבי מקבל החל מהיום עוד תוסף מזון נוזלי בנוסף לאלו שהוא מקבל 3 פעמים ביום ושאם זה לא יעזור ייאלצו לשים לאבא לי אינפוזיות.. אני כולי תקווה שהוא יתעשת ויחזור לאכול.. ולגבי החרדות שלי לגבי ט.נ..אני מסכימה עם של מה שכתבתן, וסיאמי מה שכתבת נראה מאוד נכון אבל החשד שלי התעורר לאחרונה בעקבות כל מיני תופעות שקרו לי (שלדעתי הסיבה שלהן היא פסיכוסומטית יותר ממשהו אחר אבל..) או שאני סתם מנסה להלביש על עצמי דברים...דוגמא אחת : למשל קרה לי כבר כמה פעמים שאני עומדת ופתאום תוקפים אותי זרמים חזקים וכואבים ברגליים ואני פשוט חייבת להתיישב ..בגלל שאני סובלת מבעיות בחוליה בגב, מאוד יכול להיות שהתופעה שתארתי נובעת מזה אבל בזמן האחרון מתרוצצות לי חחשות שאולי יש לי ט.נ ואני אפילו לא יודעת. אין לי ספק שזה נובע מכל מה שעובר עליי עם אבא שלי אבל זה חזק ממני. ורחלית לגבי עמותת לילך, אני מסירה בפניך את הכובע שהיה לך האומץ לעשות זאת.אף פעם לא היה לי מובן למה מרימים מכשולים בפני חולים סופניים כדי למות בכבוד. אני עכשיו שמה לב לאורך ההודעה שלי...מקווה שהיתה לכם כוס מים ליד המחשב!!
