צודקת.
היתרון שיש לנו על פני המבקרים, זה ההיכרות העמוקה והארוכה עם רונה על כל פניה ורבדיה (המוסיקליים, הכוונה). אנחנו מכירים גם את השירים הישנים באנגלית, וגם הופעות שבהן רונה אכן "צורחת ומקיאה את נשמתה", כמו שהם ביקשו; אנחנו מרגישים את האנרגיות בקהל כשיש את גלויה או את מבול, או את madman's wife או את my prison; אנחנו מכירים את הביישנות שלה, את הקושי לעמוד מול קהל, את הפחד להיחשף ואת האומץ האדיר שהיא מגלה כל פעם מחדש, כשהיא פורשת את ליבה בשיר חדש אקוסטי נרעד; המבקרים האלה מקבלים רק את האלבום המוגמר, כשהטיוטה הנידפת ברוח הפכה לשיר מהוקצע, מתוכנן על כל פרטיו, מושר בריחוק מקצועי. אין פלא שהם רואים את כל היתרונות של רונה, ועדיין ממאנים להתרגש. צריך לזכור, שהביקורות מבקרות את האלבום, אולי את שני האלבומים- לא את מכלול היצירה של רונה. הביקורות הכל כך מעצבנות, זוהר, אם תקראי בין השורות, הן ביקורות מעולות: שניהם מתפעלים מהכישרון, מהרגישות, מהאינטיליגנציה, מהקול; הם רק מבקשים להכיר קצת את האדם שמאחורי ההפקות. אביהו גאון צדק לפחות בדבר אחד: רונה היא אכן כמו יין טוב. צריך ללמוד להעריך את הטעם האמיתי שלה. צריך להכיר, צריך לרצות לחדור את המעטה שלה, כדי להרגיש עד כמה היא *כן* נועזת. ועם כל זה- זה לא שלי, בתור אוהבת מושבעת, אין ביקורת על רונה. יש גם יש. אי אפשר לצפות שכל העולם ישבע אמונים לרונה בשניה שהוא ישמע את האלבום. זה עדיין לא אומר שהמבקרים האלה קטנוניים, קנאים, נוטפי רעל, ואוהבים רק דברים שמדברים אל ההמון גלגל"צי ("הקיוב" הוא אתר של מוסיקת שוליים, לעזאזל!). אל תיתנו לאהבה לרונה לסמא אתכם! ובנימה דרמטית זו, שיט, אני צריכה להפסיק לחרטט וללכת לישון, בעצם.