היה לפני כמה ימים ויכוח שקצת יצא
מפרופורציות בפורום להיות הורים (או באחד אחר, לא זוכרת בדיוק) על הנושא של הנקה. כמובן שכמו בכל ויכוח כל צד השתמש שם בססמאות ובדמגוגיה, והביא את הטיעונים שלו לקיצוניות מגמתית. אבל, הויכוח הזה הזכיר לי שוב את העיקרון החשוב ביותר, שלדעתי צריך להנחות בכל ההורות ובמיוחד בחודשים הראשונים. בתור הורים אנחנו מנסים לעשות את הטוב ביותר עבור ילדינו. זה ברור. אבל גם ברור שאנחנו עושים המון דברים שפחות טובים להם. הקביעה מה לעשות בכל תחום, והנקה היא רק דוגמא אחת ללבטים הרבים שעוד יבואו (כמו לצאת לעבוד או להשאר בבית, להרשות ממתקים, גן או מטפלת וכו' וכו'), צריכה להיות מורכבת משני שיקולים: אחד, מה הכי טוב לילד. שני, מה הכי טוב לנו ההורים. כשעושים רק את השיקול הראשון נשחקים יותר מהר. והורות היא לא רק עד גיל שנתיים. הורות היא לכל החיים. גם של הילד, אבל גם שלנו. אם אמא רוצה להיות מסוגלת להיות קשובה לילדים שלה גם כשהם מגיעים לגיל שש או שמונה או חמש עשרה, כדאי לה מאוד לזכור שגם היא קיימת כבן אדם. ראיתי לא מעט נשים ששמות את טובת המשפחה לפני הכל, על חשבון עצמן. התוצאה היתה שכשהילדים הגיעו לגיל שמונה עשרה הן פשוט לא היו מסוגלות להעניק להם שום דבר יותר. הסיבה: שחיקה בלתי נסבלת, והרגשה ש"כל השנים הייתי אמא. עכשיו מגיעה לי להיות בן אדם" (וזה ציטוט ממישהי שהחל מגיל שמונה עשרה בערך סירבה לסייע לילדים שלה ואפילו להקשיב לצרות שלהם). הנקה היא המקום הראשון שבו עומדים בפני הדילמה הזו. נקודת המוצא שלי היא שהכי טוב לילד חלב אם. נקודה. אבל, יש לפעמים מצב שהאמא ויתר המשפחה משלמים מחיר כבד מאוד עבור ההנקה הזו. ואז צריך לדעת לשקול את הדברים זה מול זה ולקבל החלטה שבטווח של חודשים תהיה גם לטובת הילד. אם כל המשפחה, והאמא במיוחד, סובלים מההנקה, גם התינוק יסבול. כשנולדה הבת השניה שלי היה לי ברור שגם אותה אני מניקה. לצערי התנאים האובייקטיביים לא היו לטובתי (ילדה "גדולה" בת שנתיים, אבא בלבנון ואין מי שיעזור לי, בצירוף זיהום שהתפתח חודש אחרי הלידה). אני התעקשתי להמשיך להניק. צירוף התנאים החיצוניים הביא לכך שלא היה לי חלב. המשכתי להתעקש (הרי מדובר במשבר חולף, אם אמשיך להניק השד יתחיל לייצר חלב וכו'). התוצאה היתה תינוקת רעבה שמבקשת כל שעה לינוק, אמא מותשת ומטושטשת, ואת יתר התמונה אתן יכולות לתאר לבד. לשמחתי הרבה בעלי, שחזר סוף סוף הביתה, התעקש שאפסיק את העניין. הוא גם טען, אגב, שזה שהוא ייתן לה לאכול יעזור לו להתקשר אליה מהר יותר (מה שהתברר בדיעבד כנכון). הוא אפילו התחייב לקום אליה בלילות במקומי, רק שאפסיק את העניין. אחרי שהתברר שהיא יורדת במשקל השתכנעתי. מה אומר? חבל שלא הפסקתי קודם. אני הפכתי לשלווה יותר (שנת לילה יכולה לחולל פלאים), הילדה היתה שבעה סוף סוף, והתגלתה כילדה נוחה להפליא שכיף לגדל אותה, וכל המשפחה נרגעה, כולל האחות הגדולה והאבא. השיעור שאני למדתי: לשים לב למחיר שמשלמים עבור עקרון. אם המחיר גבוה מדי, אולי לא כדאי. בהריון הנוכחי אני כבר שלימה עם עצמי (אני יודעת מראש שלא אהיה אמא מושלמת, אבל אהיה אמא "מספיק טובה"). אני אעשה מה שטוב לתינוק, אבל לא אשכח לרגע שאני לא חייבת להיות סופרוומן, שבשביל שיהיה טוב לו צריך להיות טוב לי, ושיש במשפחה עוד אנשים שצריך להתחשב גם בהם. זהו. נגמר הנאום.
