על מונית 12
New member
רוצה להיות יותר חברותית
שלום,
לאחרונה אני רואה שאני ממש לא מרוצה ממה שאני, מאופן שבו אני רואה דברים, איך שאני מקבלת דברים ואיך שאני מתנהגת.
בכמה מילים אספר שאמרו לי די הרבה שאני אדם שלילי (לא אנשים שאני ביחסים רעים איתם, אלא אנשים קרובים אלי ששאלתי מה לדעתם מאוד בולט באופי שלי). אני די לא אוהבת אנשים ואין לי בעיה להיות עם עצמי תקופות ארוכות, יש לי חברים וחברים טובים, אבל אני לא מהאנשים האלו שצריכים קשר יומיומי או קשר פנים מול פנים (אני יכולה להסתדר נפלא בלי לראות את אותו אדם יותר משנה, אלא רק בקשר אינטרנטי וטלפוני). שמתי לב ש99% מקשרי האנוש שלי נבעו ע"י הצד השני ושאני בכלל לא יוזמת קשרים (פשוט כי אני לא באמת חושבת שאני צריכה את זה וזה לא מעניין אותי). אבל לאחרונה שמתי לב שבמקומות העבודה האחרונים שלי... אין לי בכלל חברים... ז"א- יש לי קולגות, אנשים שאני יכולה לדבר איתם על ענייני העבודה, אבל אין לי על מה לדבר איתם מעבר לזה, הם לא מעניינים אותי ו...לא בא לא לשבת איתם אחרי העבודה. זה דבר שממש מתסכל אותי, כי אני יודעת שזה לא טוב.
אני יכולה ללבוש מסיכה חייכנית ויכולה להיות כריזמטית מאוד, אבל באמת- אני די שלילית ודי לא אכפת לי מאף אחד וזה, מפריע לי. פתאום.
אני יכולה לומר שזה נובע מאנשים בעבר שלי שאכזבו אותי, ולא בא לי להיקשר ולהיפגע, אבל אני לא מחפשת לנבור בעבר עם פסיכולוג בשביל להבין למה וכמה, אני רוצה להבין מה אני יכולה לעשות בשביל לצאת מהמצב העכשווי שלי ולהיות יותר "אדם של אנשים", או בעלת "אופי חם ומזמין".
הברירת מחדל שלי זה פרצוף כזה
, ודי קשה לי להוציא חיוך... כשאני תופסת את עצמי אני כן מנסה לחייך וליצור רושם יותר חברותי... אם זה תוך כדי מגע, הבעות פנים או התעניינות בבן השיחה שלי, אבל זה מרגיש לי לא טבעי ולא אני.
מה אני עושה?
אני מבינה שאי אפשר להתקדם ככה כי אני סוג של מתרפקת על קשרי חברות עם חברים מהתיכון (מלפני 10 שנים) ואני רוצה להיות יותר חברותית ולרכוש חברים חדשים וקשרים עמוקים חדשים, אבל זה לא בא לי בצורה טבעית... מה עושים?
שלום,
לאחרונה אני רואה שאני ממש לא מרוצה ממה שאני, מאופן שבו אני רואה דברים, איך שאני מקבלת דברים ואיך שאני מתנהגת.
בכמה מילים אספר שאמרו לי די הרבה שאני אדם שלילי (לא אנשים שאני ביחסים רעים איתם, אלא אנשים קרובים אלי ששאלתי מה לדעתם מאוד בולט באופי שלי). אני די לא אוהבת אנשים ואין לי בעיה להיות עם עצמי תקופות ארוכות, יש לי חברים וחברים טובים, אבל אני לא מהאנשים האלו שצריכים קשר יומיומי או קשר פנים מול פנים (אני יכולה להסתדר נפלא בלי לראות את אותו אדם יותר משנה, אלא רק בקשר אינטרנטי וטלפוני). שמתי לב ש99% מקשרי האנוש שלי נבעו ע"י הצד השני ושאני בכלל לא יוזמת קשרים (פשוט כי אני לא באמת חושבת שאני צריכה את זה וזה לא מעניין אותי). אבל לאחרונה שמתי לב שבמקומות העבודה האחרונים שלי... אין לי בכלל חברים... ז"א- יש לי קולגות, אנשים שאני יכולה לדבר איתם על ענייני העבודה, אבל אין לי על מה לדבר איתם מעבר לזה, הם לא מעניינים אותי ו...לא בא לא לשבת איתם אחרי העבודה. זה דבר שממש מתסכל אותי, כי אני יודעת שזה לא טוב.
אני יכולה ללבוש מסיכה חייכנית ויכולה להיות כריזמטית מאוד, אבל באמת- אני די שלילית ודי לא אכפת לי מאף אחד וזה, מפריע לי. פתאום.
אני יכולה לומר שזה נובע מאנשים בעבר שלי שאכזבו אותי, ולא בא לי להיקשר ולהיפגע, אבל אני לא מחפשת לנבור בעבר עם פסיכולוג בשביל להבין למה וכמה, אני רוצה להבין מה אני יכולה לעשות בשביל לצאת מהמצב העכשווי שלי ולהיות יותר "אדם של אנשים", או בעלת "אופי חם ומזמין".
הברירת מחדל שלי זה פרצוף כזה
מה אני עושה?
אני מבינה שאי אפשר להתקדם ככה כי אני סוג של מתרפקת על קשרי חברות עם חברים מהתיכון (מלפני 10 שנים) ואני רוצה להיות יותר חברותית ולרכוש חברים חדשים וקשרים עמוקים חדשים, אבל זה לא בא לי בצורה טבעית... מה עושים?
