רוצה לספר לכן חברותי הנאמנות
והתומכות תמיד במשהו שהתחיל כך
וה ונגמר
בזמן האחרון התקשורת שלי עם בני הבכור, כמעט בן 9, היא קטסטרופה! חוץ מלחנוק אותו כבר עשיתי הכל, אני מדברת אליו, הוא חרש, מבקשת ממנו, הוא מתמרד, כל הזמן צעקות צעקות, כעס כעס כעס בלי סוף, ואני ממש קולטת שאנחנו לא מצליחים לדבר, גם עם בעלי זה כך אבל ברמות נמוכות יותר (לפחות הצעקות). אתמול הינו אצל הורי והוא פשוט הוציא לנו את המעיים, רב עם אחיו ובן דודו, שהם ילדים קטנים, התנהג באנוכיות, בכעס, הוא כל הזמן מושך אליו
! וכולם מגיבים אליו בהמון אגרסיה, אנחנו מדברים על זה כבר כמה זמן, שהילד קורא לעזרה, הוא בשיחות עם יועצת בית הספר בקבוצה עם עוד 3 ילדים מהכיתה, היא אמרה שהוא מגיב די מהר באלימות, לא ממש פיזית אמנם, אבל שפת הגוף שלו היא כמו של נמר דרוך, עד כאן הוא. אני
לא מוצאת עדיין עבודה, מסתובבת בבית ובמקום החדש שעברנו אליו כמו חולת נפש/ ניקיון/עצבים, כל הזמן רוצה שהכל יהיה נקי ובמקום, בקיצור במקום (מבחינתי) מאוד מאוד נמוך. היום בבוקר קמתי עם הפרצוף הזה של השנתיים האחרונות (אמא במשרה מלאה)הסתכלתי על עצמי במראה, ואין לי מושג מה קרה אבל החלטתי! ומרגע זה אני פתאום גם לא מותשת, התקלחתי, הת א פ ר ת י,לבשתי בגדים הכי צבעוניים שהיו לי בארון (וגם עלו עלי), הערתי אותו, וכך התחיל היום, לקחתי גם את הקטן לגן, ונסעתי לחדרה, הסתובבתי בין חנויות, מספרות, התעניינתי לגבי עבודה, אני טכנאית צפרניים 24 שנים ומאפרת איפור קבוע, לקחתי טלפונים, נתתי את שלי, חזרתי בזמן לקחת אותם מהגן ומבית הספר. ועכשיו הפואנטה, (נרדמתן?): הוא נכנס לאוטו ושואל: אמא מה עשית? אני: כלום, רק התאפרתי קצת הוא:זו פעם ראשונה שאת באה לקחת אותי ולא.......כועסת! אני:
הוא בדרך: אמא נכון שאת מאושרת היום? אני כבר עם
עונה לו: מאוד מאוד הוא: את יודעת אמא, תמיד כשאת מאושרת, אני מרגיש מאושר, ותמיד בא לי לשיר! נו, אני נשבעתי ונשבעת שוב, לא לכעוס! לא לכעוס! אני יודעת שזה נשמע כאילו לקחתי שוב הכל הכתפיים שלי, אבל אין מה לעשות, מרגישה שאלה הכתפיים שצריך שיהיו לנו הנשים והאמהות, איך שאנחנו מרגישות ומתנהגות, כך נראים חיי הבית, הבעל, והמשפחה! אז זהו אני התחייבתי! תודה לכל מי שהגיעה עד הלום! מקווה שלא הלאתי אתכן.
והתומכות תמיד במשהו שהתחיל כך
