ומי אני ברגע שאני איתו?אני אנסה להשיב...
זה קצת דר' ג'ייקל ומיסטר הייד, אצלי ואצלו, ברגע שאנחנו באותו החדר (כי כמו שציינתי, הו אאל היה חלק בחיים שלי במעורבות צד שלישי- לא ניפגשתי עם החרים שלו והוא אל עם החברים שלי, וכשהיינו עם המשפחה שלו הוא בעיקר התעצבן כשהסתדרנו): ברגעים הטובים, זה הה מצב של הרמוניה, תחושה של "זרימה"במובן הלא סלנגי שלה, המהותי, תחושה של ביטחון מוחלט, של אהבה. איכפתיות והנאה האחד מהשניה, מעתם הנוכחות של השני בקיום שלך. הרגשתי שלווה, נינוחה, מצב של "נמסות" לתוך הרגע, קיום היום ותו לאו. והנאה נאד גודלה, גם בלי שמשהו מיוחד יקרה. ברגעים הלא מוצלחים, פשוט יאוש. תחושה שלא מבינים אותי, שלא מנסים אפילו. עכשיו אני מבינה, שהתחושה הזו, שהביאה לבריחות שלי ממנו, הייתה ההבנה שמישהו מנסה לרמוס אותי, להתאים אותי ל"משבצת" שהוא החליט שאני אשב בה: רצון לחשיבה זהה, ל"שבירה" שלי, כדי שאקבל את מרותו. ממש כך. היו פעמים שישבתי לבד בדירה, כשגרנו ביחד, והייתי עם אוזן אחת מחוץ לדלת, לשמוע אם הוא מגיע- ואל בציפיה. כמעט בפחד, בתחושה הסובייקטיבית שלי... וחוסר הבנה של- מה הוא רוצה, מה לא בסדר, איפה אני דפוקה- כי כשהיינו יחד הוא לא דיבר, רק צבר וצבר, ובאיזשהו שלב התפרץ בצעקות וניסיון להבהיר לי כמה הוא "צודק"... הייתי כלום ברגעים האלה. כמו תינוק שלא מבין למה. כך אני תופסת את מה שקרה שם, ואת מה שחשתי ברגעים ההם.