Lady Stark
New member
רוצה לשתף אתכם (אולי טיפונת טריגר)
נתקלתי בזמן הניקיונות שלי ביומן שכתבתי בו באפיזודה הכי קשה שעברתי בחיי.
זו היתה אפיזודה שהגעתי בה ממש לסכנת חיים מבחינה בריאותית ונפשית מרוב שנכנסתי למעגל של הזנחה והרס עצמי. זה היה כמעט לפני חמש שנים.
אז פתחתי וקראתי. זה נכתב ביום שבו התחלתי טיפול פסיכיאטרי ודיאטני. ורוב מה שהיה כתוב שם היה בגדול: למה אני כל כך שונה, למה המחשבות שלי בלתי פוסקות ולמה אני לא מצליחה להבין מה נכון ומה לא. למה אני נכשלת ולא מצליחה להתמודד עם הדברים כמו בן אדם. ולמה המציאות שלי משתנה? איך זה קורה? כמה אני משוגעת.
רוב הרשימה הזאת היתה סביב הטרדה שהעסיקה אותי באותה התקופה ובכלל לא סביב הסבל שאני מעבירה את עצמי. הכל היה מבולבל וכואב ולא ממוקד. וחסר אונים.
ישבתי עכשיו ופשוט הזלתי דמעות. לא על הכאב שחוויתי אז. אלא על כל הזמן שבזבזתי בסבל כזה עצום מבלי לטפל בעצמי כמו שצריך. על הבורות. על החיים ללא אבחון ועזרה אמיתית. רק כי מה שהניע אותי היה להיות כמו כולם, "נורמלית".
היום אני לא נורמלית וגאה בזה, מוכנה לצחוק על זה, להפוך את זה לשיריון מול מצקצקים או כאלה שבטוחים שמישהו באמת בכלל נורמלי.
הלוואי וידעתי גם אז.
נתקלתי בזמן הניקיונות שלי ביומן שכתבתי בו באפיזודה הכי קשה שעברתי בחיי.
זו היתה אפיזודה שהגעתי בה ממש לסכנת חיים מבחינה בריאותית ונפשית מרוב שנכנסתי למעגל של הזנחה והרס עצמי. זה היה כמעט לפני חמש שנים.
אז פתחתי וקראתי. זה נכתב ביום שבו התחלתי טיפול פסיכיאטרי ודיאטני. ורוב מה שהיה כתוב שם היה בגדול: למה אני כל כך שונה, למה המחשבות שלי בלתי פוסקות ולמה אני לא מצליחה להבין מה נכון ומה לא. למה אני נכשלת ולא מצליחה להתמודד עם הדברים כמו בן אדם. ולמה המציאות שלי משתנה? איך זה קורה? כמה אני משוגעת.
רוב הרשימה הזאת היתה סביב הטרדה שהעסיקה אותי באותה התקופה ובכלל לא סביב הסבל שאני מעבירה את עצמי. הכל היה מבולבל וכואב ולא ממוקד. וחסר אונים.
ישבתי עכשיו ופשוט הזלתי דמעות. לא על הכאב שחוויתי אז. אלא על כל הזמן שבזבזתי בסבל כזה עצום מבלי לטפל בעצמי כמו שצריך. על הבורות. על החיים ללא אבחון ועזרה אמיתית. רק כי מה שהניע אותי היה להיות כמו כולם, "נורמלית".
היום אני לא נורמלית וגאה בזה, מוכנה לצחוק על זה, להפוך את זה לשיריון מול מצקצקים או כאלה שבטוחים שמישהו באמת בכלל נורמלי.
הלוואי וידעתי גם אז.
