רוצה לשתף אתכם (אולי טיפונת טריגר)

[היי48]

אכן, לכן אמרתי קודם שזה נראה לי מעשה אמיץ,

זה לא עניין פשוט להתגבר על הפחדים האלו שאתה מרגיש שעבורך זה סוג של השרדות... חבל שלמרות שהאדם הוא החיה הכי אינטילגנטית מכל החיות, הצלחנו להגיע לירח (וגם למאדים, אם מחשיבים גם מכונות...), להמציא את הפניצילין ולפצח את האטום, אבל גם אם יביאו לנו מיליון סקרים וסטטיסטיקות שהסיכויים שמשהו יקרה הם כמעט אפס, ואפילו שנבין את זה ברמה הקוגניטיבית, עדיין התחושה היא שכמעט מאה אחוז שזה דווקא כן יקרה. אבל טוב, אני לא הבן אדם הראשון או היחיד במצב הזה, ויש כאלו שכן מצליחים איכשהו להתקדם עם זה, אז עוד יש תקווה...

 

[שרלוק הולמס2]

אני מתעניין מה הכוונה שטיפלת בעצמך כמו

שצריך?

 

[Lady Stark]

היי שרלוק (טריגר)

הכוונה לטיפול מקיף.
זה התחיל מכמה שבועות בהם ישנתי אצל חברות או אחותי מחשש שאפגע בעצמי. ובשגרה זה היה פגישות קבועות עם פסיכולוג והעלאת נושאים שלא עלו עד אותו רגע קריטי, אבחון פסיכיאטרי, התחלת טיפול תרופתי (שבדיעבד לא התאים לי הטיפול הספציפי ההוא, אבל כן הקל במידה על הסבל ועזר להרגיע), דיאטנית שעזרה לי להעלות במשקל, שמירה קפדנית וממושמעת על תזונה נכונה ועתירת קלוריות, עבודה פסיכולוגית מתמידה כדי ליישם מסקנות מהטיפול, מנוחה רבה.
מה שנקרא, טיפול 10,000.

 

[שרלוק הולמס2]

אני שמח שהצלחת ותודה על השיתוף.

 

[עתיד ורוד2]

הטיפול נשמע טוב

נראה לי שעצם זה שיש עם מי לדבר ושיש מי שידריך אותך מקלה מאד על העניין.

 

[קליופיה]

מדהים ! גם אני שמרתי יומנים ישנים (ועצובים )

זה מדהים שהרבה אנשים מוצאים קצת נחמה בכתיבה כשקשה ורע...
יש לי יומנים שמקיפים כמעט 5 שנים.
ואני בהחלט זוכרת את עצמי, לא משמן, קוראת בהם ובוכה.
בוכה על הבחורה הצעירה והכואבת שהייתי אז. בוכה על כך שרואים את הירידה לתהומות, יום אחרי יום, עד ה"מקרה" והאשפוז.
בוכה על שאני כה היטבתי לכתוב, אבל לא שיתפתי אף אחד.
בוכה על שאף אחד לא הרגיש ולא עזר לי.
אבל ממש כמוך -
היום אני 'נורמלית'. מתפקדת בכל תחומי החיים. נהנית מהאימהות לבן שלי ומרגישה את האהבה שהוא מחזיר לי, ויודעת שהיה שווה להחזיק מעמד.
לא יודעת אם כל הסבל הנפשי והגופני היו שווים את היום, אבל את העבר - אי אפשר לשנות.
אז יאללה - בואי נמשיל ליהנות מהיום ולצפות למחר שיהיה טוב אפילו יותר !

 

[Lady Stark]

סיפור ההצלחה שלך

ממש מעודד אותי, מותק.
ויכול להיות שהסבל איכשהו כן היה שווה את זה, כדי שתעריכי היום את מה שיש לך ותדעי להיות אמא טובה.

 

[קליופיה]

יש משהו בדברייך -

אני בעיקר יודעת להעריך את החופש שלי (הייתי פעמיים באשפוז במחלקה הסגורה - נטולת כל פריביליגיות).
ובנוסף - כל כך נהנית לגדל את הבן שלי. ללמד אותו, כי הכל חדש לו. לבקש חיבוק - ולקבל בתוספת עם נשיקה.
ולדעת שאני עושה תיקון אמיתי לאימהות שאני חוויתי מאמי (אימא קרה מאוד).
כתבתי כבר בעבר - הריון ואימהות זה לא תרופה לדיכאון, אבל במקרה שלי:
אין ספק שהתקדמתי המון בזכות האימהות. בזכות האחריות שלי כלפי הבן שלי.
שלא תהיה טעות: בהחלט יש רגעים שבהם הייתי רוצה קצת זמן לבד. בשקט. כל אימא מכירה את זה...
אבל - היתרון הענק הוא שאין לי מספיק זמן להתעסק בעצמי ולשקוע במרה שחורה. וכאילו בהינף של מטה קסם:
אם אני מתחילה להרהר כמה רע לי, וכמה קשה, הילדון מגיע מהגן והכל משתנה לטובה ! איזה כיף !!!
נ.ב -
ייאר לזכותה של אמי שאני מאוד פחדתי להיכנס להריון, וגם בזמן ההריון חשבתי מ"ס פעמים להפסיק את התהליך. והיא זו שתמכה בלי גבול.
וחזרה ואמרה שזה יהיה הדבר הכי טוב שיקרה לי בחיים. צדקה !!!

 

[מדען חלל]

מהו הדבר

שיום אחד בעתיד תסתכלי אחורה על חייך כיום ותחשבי באיזה מקום שונה את אז?
זה אותו דבר.. בסופו של דבר לא יכולת אז להיות יותר חכמה ממה שהיית כמו שהיום את לא יכולה להיות יותר חכמה ממה שאת.
יש את הדרך שהבן אדם עובר שהיא המסע האמיתי, ולמעשה שום דבר בסוף לא חבל שהיה כך ולא אחרת.
אין יותר טוב או פחות טוב, ואם היית מסירה את ההתנסויות שהיו לך כצעירה לא היית מי שאת היום עם העומקים המסוימים וההשקפה המסוימת המאפיינת אותך, ושגם היא.. עדיין לא הסוף, ועוד תעמיק מעבר לכך אל מחוזות שאת אפילו לא מסוגלת לדמיין.

 

[Lady Stark]

זה נכון

חרטה היא לא רגש שאני מרגישה הרבה.
במקרה הזה זה היה יותר עצב, ואפילו סוג של אבל, על הבושה שהרגשתי בעקבות הסבל, מבלי להבין כמה הוא לגיטימי.
אני לגמרי מאמינה שהדרך שאנחנו עוברים היא מה שמעצב אותנו. אתה צודק.