גם אני למדתי הרבה
וכמעט ולא איכפת לי ממבטים או הערות של אנשים. אבל לילדים שלי איכפת וזה מפריעה. אני מגלה אמפטיה בכך שאני אומרת "פאדיחה", על זה שכולם הסתכלו עלינו, ואם מישהו מעיר הערה לא יפה ברחוב אני עונה לו, לא בשבילי, רק כדי שהבנים שלי ילמדו לכבד את אחותם כמו שאני מכבדת אותה, למרות שהיא לא שמה לב להערות וצחוקים של אנשים. אבל...... לפני כשבועיים הלכנו לגינה והילדה התנהגה כ"כ בפראות, וניסתה בכוח לקחת לילדות במבה, וילדים ברחו ממנה וצחקו ממנה, וחיקו אותה. בשלב מסוים הערתי להם. כאב לי כ"כ הלב , זו היתה חויה נוראית שעדיין לא התגברתי עליה. כ"כ שמחתי שהבן הגדול שלי לא היה איתי. הקטן לא שם לב למה שקורה וגם העסקתי אותו. כלפי חוץ המשכנו לשחק בגינה כאילו כלום לא קרה אבל בפנים הלב שלי נשרט בצורה עמוקה, שריטה שעדיין לא הגלידה.