רכבת העמק - התרגשות, תקוות, חששות, הבעת אמון
לפני עשור בדיוק עמדתי לצד אדם גדול, עזריה אלון, על הר הגלבוע במסגרת אחד מסיוריו הרבים באזור.
"זה לא יקרה בימי חיי" הוא אמר לנוכחים הנרגשים אחרי סיפר על רכבת העמק, בפירוט כה רב עד שעמדנו בוהים
בריבועי ועיגולי מרבדי השדות בין הגבעות הקטנות מולנו עד רגלי ההר, מחכים שבכל רגע ינוע פס הקרונות בעמק.
"תמיד רוצים, חושבים, מדברים - אבל לא עושים" הוא אמר, "ואולי כי העמק כבר פחות חשוב לכל החשובים".
אלון ז"ל זכה לראות את הפרויקט בראשית בנייה, למרות המכשולים. למרות המבקרים, ומאמרי הפרשנים (מגוש דן) על
בזבוז עתק, על הפרויקט הכושל והמיותר ביותר, על חוסר כדאיות ועל "מסילה אל השממה". כאילו שלמאות אלפי
תושבי הגליל לא מגיע להנות מרכבת ישראל, כי הם שממה, הם נידחים, ביצה ותרנגולת - אין פיתוח אז אין תועלת
כלכלית, אין תועלת כלכלית אז אין פיתוח. נערי האוצר עשו הכל כדי לטרפד את הפרויקט.
אבל השר כץ לא איפשר להם. שתי המסילות - לכרמיאל ולבית שאן - נכללו בתוכנית נתיבי ישראל. המסר היה ברור:
לא מפקירים את הפריפריה, לא פוסחים על כל הגליל המזרחי ועמק יזרעאל, גם אם אינם ריכוזי אוכלוסיה נוסח גוש דן,
יש חובה לאומית, ולהם הזכות המלאה, להתחבר לרשת המסילתית. גם אם תושבי האזור, בהם אלון, בעצמם גילו
סקפטיות כלפי תועלת המיזם - כאילו נכנעים מראש לאותם טיעונים שישאירו את הצפון בלופ התת-פיתוח התמידי.
אין להם אשליות שתחנת הרכבת המפוארת שבנייתה הולכת ומסתיימת תשנה בין לילה את בית שאן, תביא המוני תיירים
או תשכנע חברת פרסום גדולה להתמקם בעיר. אבל זו הצהרה. ולפעמים גם היא חשובה לא פחות מהתועלת הכלכלית שבה.
בית שאן לא נידחת יותר, היא מתחברת, היא חשובה, אכפת ממנה, מגיע גם לה. ההצהרה הזו, שהביא השר ישראל כץ,
מהדהדת בכרמיאל, בעפולה, בבית שאן. ובחובה טומנת הזדמנות: לא להסעת תושביהן לעבודה במרכז, אלא לפיתוחן
כאלטרנטיבה לו - הרכבת היא רק שלב ראשון, תחנה ראשונה בהעצמת הצפון - בודאי לא היעד ולא התחנה האחרונה.
אלון ז"ל אמר אז ש"לחשובים במקומות החשובים" לא אכפת מרכבת העמק, היא נחמדה בתור סיפורי מעשיות.
בעוד שנה, כשתחל לפעול, הוא כבר לא יזכה לראות את הקטר על המסילה. אולי משהו בכל זאת השתנה בתפיסה.
צעד ראשון בכיוון אחר, שלוקח בחשבון לא רק את הדיווח על כמות הנוסעים, אלא את החשיבות של הבאת הרכבת,
ובכלל תנופת הפיתוח, לתושבי הגליל והעמקים. כשמביטים על התחנה היפה ליד בית שאן, משהו משתנה בראש,
זה לא ישוב ספר לצד עתיקות. זאת עיר, עיר לגיטימית, שתושביה הם לא אזרחים סוג ב', הנידפים ביראת חשיבותן של עוד
מסילות לרעננה או לראשון לציון. לא עוד קו ליניארי דקיק של ערים מחוברות מנהריה עד באר שבע, וערים שמקבלות
פירורים. קו אוטובוס כל שעתיים. תחנה מרכזית מתפוררת. תחנות אוטובוס שהגיעו תרומה מערי המרכז בהן הותקנו חדשות.
לא, רכבת העמק, כמו התוואי שלה, לא מדברת באותה מנגינה ליניארית, באותה פירמידה של סדרי עדיפויות שבה בית שאן
היא מתחת חיפה וחיפה היא מתחת הרצליה, והרצליה היא מתחת תל אביב. איפוס גאוגרפי חדש. נשר היא מרכז הארץ.
ולצד ההצהרה החשובה, לצד האפשרויות הגדלות מהקו החדש, גם חשש. חשש אמיתי בקרב התושבים והנהגות הערים, אותו
חשש שהתגנב אפילו לדברי אלון ז"ל האופטימיסט, שאין די בחידוש התוואי והנחת המסילות. זה לא מספיק. וחלילה שהקו
יהפוך לצידוק בקרב בעלי טורי הדעה, מדוע אין להשקיע הלאה בעמק, כאשר שוב ידברו עליו בגרפים של כמויות נוסעים ועלויות
לקילומטר, בנסיות להטות תקציבים עתידיים מהאזור. אסור לתת לזה לקרות. קו העמק הוא רווחי מלשון התרווחות.
הוא מרווח את התפיסה הגאוגרפית, הוא מרווח את תשומת הלב של 'החשובים', המקפלת את הקצוות - דרום וצפון -
כמו אקורדיון, ופורסת אותם לרווחה בתודעתה רק בהקשרי מצוקה - מיגון, טילים, סגירת מפעלים..
זה חייב להשתנות, ואי אפשר לא להגיד תודה לממשלה הזו, שעשתה צעד ענק, נחשוני, שעוזר לשינוי הזה לקרות.
לפני עשור בדיוק עמדתי לצד אדם גדול, עזריה אלון, על הר הגלבוע במסגרת אחד מסיוריו הרבים באזור.
"זה לא יקרה בימי חיי" הוא אמר לנוכחים הנרגשים אחרי סיפר על רכבת העמק, בפירוט כה רב עד שעמדנו בוהים
בריבועי ועיגולי מרבדי השדות בין הגבעות הקטנות מולנו עד רגלי ההר, מחכים שבכל רגע ינוע פס הקרונות בעמק.
"תמיד רוצים, חושבים, מדברים - אבל לא עושים" הוא אמר, "ואולי כי העמק כבר פחות חשוב לכל החשובים".
אלון ז"ל זכה לראות את הפרויקט בראשית בנייה, למרות המכשולים. למרות המבקרים, ומאמרי הפרשנים (מגוש דן) על
בזבוז עתק, על הפרויקט הכושל והמיותר ביותר, על חוסר כדאיות ועל "מסילה אל השממה". כאילו שלמאות אלפי
תושבי הגליל לא מגיע להנות מרכבת ישראל, כי הם שממה, הם נידחים, ביצה ותרנגולת - אין פיתוח אז אין תועלת
כלכלית, אין תועלת כלכלית אז אין פיתוח. נערי האוצר עשו הכל כדי לטרפד את הפרויקט.
אבל השר כץ לא איפשר להם. שתי המסילות - לכרמיאל ולבית שאן - נכללו בתוכנית נתיבי ישראל. המסר היה ברור:
לא מפקירים את הפריפריה, לא פוסחים על כל הגליל המזרחי ועמק יזרעאל, גם אם אינם ריכוזי אוכלוסיה נוסח גוש דן,
יש חובה לאומית, ולהם הזכות המלאה, להתחבר לרשת המסילתית. גם אם תושבי האזור, בהם אלון, בעצמם גילו
סקפטיות כלפי תועלת המיזם - כאילו נכנעים מראש לאותם טיעונים שישאירו את הצפון בלופ התת-פיתוח התמידי.
אין להם אשליות שתחנת הרכבת המפוארת שבנייתה הולכת ומסתיימת תשנה בין לילה את בית שאן, תביא המוני תיירים
או תשכנע חברת פרסום גדולה להתמקם בעיר. אבל זו הצהרה. ולפעמים גם היא חשובה לא פחות מהתועלת הכלכלית שבה.
בית שאן לא נידחת יותר, היא מתחברת, היא חשובה, אכפת ממנה, מגיע גם לה. ההצהרה הזו, שהביא השר ישראל כץ,
מהדהדת בכרמיאל, בעפולה, בבית שאן. ובחובה טומנת הזדמנות: לא להסעת תושביהן לעבודה במרכז, אלא לפיתוחן
כאלטרנטיבה לו - הרכבת היא רק שלב ראשון, תחנה ראשונה בהעצמת הצפון - בודאי לא היעד ולא התחנה האחרונה.
אלון ז"ל אמר אז ש"לחשובים במקומות החשובים" לא אכפת מרכבת העמק, היא נחמדה בתור סיפורי מעשיות.
בעוד שנה, כשתחל לפעול, הוא כבר לא יזכה לראות את הקטר על המסילה. אולי משהו בכל זאת השתנה בתפיסה.
צעד ראשון בכיוון אחר, שלוקח בחשבון לא רק את הדיווח על כמות הנוסעים, אלא את החשיבות של הבאת הרכבת,
ובכלל תנופת הפיתוח, לתושבי הגליל והעמקים. כשמביטים על התחנה היפה ליד בית שאן, משהו משתנה בראש,
זה לא ישוב ספר לצד עתיקות. זאת עיר, עיר לגיטימית, שתושביה הם לא אזרחים סוג ב', הנידפים ביראת חשיבותן של עוד
מסילות לרעננה או לראשון לציון. לא עוד קו ליניארי דקיק של ערים מחוברות מנהריה עד באר שבע, וערים שמקבלות
פירורים. קו אוטובוס כל שעתיים. תחנה מרכזית מתפוררת. תחנות אוטובוס שהגיעו תרומה מערי המרכז בהן הותקנו חדשות.
לא, רכבת העמק, כמו התוואי שלה, לא מדברת באותה מנגינה ליניארית, באותה פירמידה של סדרי עדיפויות שבה בית שאן
היא מתחת חיפה וחיפה היא מתחת הרצליה, והרצליה היא מתחת תל אביב. איפוס גאוגרפי חדש. נשר היא מרכז הארץ.
ולצד ההצהרה החשובה, לצד האפשרויות הגדלות מהקו החדש, גם חשש. חשש אמיתי בקרב התושבים והנהגות הערים, אותו
חשש שהתגנב אפילו לדברי אלון ז"ל האופטימיסט, שאין די בחידוש התוואי והנחת המסילות. זה לא מספיק. וחלילה שהקו
יהפוך לצידוק בקרב בעלי טורי הדעה, מדוע אין להשקיע הלאה בעמק, כאשר שוב ידברו עליו בגרפים של כמויות נוסעים ועלויות
לקילומטר, בנסיות להטות תקציבים עתידיים מהאזור. אסור לתת לזה לקרות. קו העמק הוא רווחי מלשון התרווחות.
הוא מרווח את התפיסה הגאוגרפית, הוא מרווח את תשומת הלב של 'החשובים', המקפלת את הקצוות - דרום וצפון -
כמו אקורדיון, ופורסת אותם לרווחה בתודעתה רק בהקשרי מצוקה - מיגון, טילים, סגירת מפעלים..
זה חייב להשתנות, ואי אפשר לא להגיד תודה לממשלה הזו, שעשתה צעד ענק, נחשוני, שעוזר לשינוי הזה לקרות.
