רעעעעעעעעעעעעעעעעעעע

[אלומת האור]

רעעעעעעעעעעעעעעעעעעע

 

[Raindrop23]

אני פה בשבילך אם תרצי לדבר

 

[אלומת האור]

תודה, חברה יקרה

מלא חיבוקים חזרה.
אני סוגרת עכשיו את הדפדפן בתקווה להתרכז בסמינריון שאני עורכת. חייבת לסיים את זה לכל המאוחר מחר, ומעדיפה כמובן היום. ויש עוד את המטלה ללימודים. את הלקטורה אני פשוט לוקחת אתי לאן שאני הולכת, אז קל לי יותר להתקדם איתה. היא גם מעניינת, רק כבדה מאוד (מבחינת משקל לשאת).
מתחייבת לא לשחק שום קנדי קראש עד שאני מסיימת את הסמינריון היום.
אין לי כבר כוח לבכות. איילה, וזה.
תחזיקי לי אצבעות, יש מצב שגזרה רעה אחת תוסר מעליי, אבל זה לא בטוח ואני לא רוצה לפרט כרגע מה.
מרגישה כל כך רע, לא היה לי טוב שם היום.
חייבת להתרכז בעבודה

 

[Raindrop23]

אין בעד מה, יקירה

מחזיקה לך אצבעות. בהצלחה בעבודה ותרגישי טוב, יקרה

 

[Lady Stark]

הי מותק

ראיתי את מה שכתבת בשרשור הקודם לגבי מרפאת בריאות הנפש.
אם את מתקשרת או מסבירה במכתב את המצב הם יכולים להחזיר אותך לתהליך?

 

[אלומת האור]

אני לא יודעת ואין לי אנרגיות להתעסק עם זה

עכשיו. אולי אבקש מכתב מאיילה בשבוע הבא.

 

[אלומת האור]

אני צריכה את עזרתכם

אולי אתם זוכרים ואולי לא - סיכמתי עם איילה שהפגישה האחרונה שלנו תהיה במקום ניטרלי שהוא לא ביה"ח אלא טריטוריה שאני מרגישה שיש לי שליטה בה. חשבנו על בית קפה או משהו, ויש לי כמה בתי קפה בסביבת הבית, אבל ככל שאני חושבת על זה זה נראה לי רעיון לא טוב, כי יהיה לי קשה מאוד לחזור אחר כך לשבת שם וזה ישחזר לי את הרגעים שבוודאי לא יהיו לי קלים.

יש עוד אופציה - להיפגש בקניון מסוים בעיר שלי, שאני לא נכנסת לשם ביום יום שלי, ומבחינתי הוא מקום ניטרלי ורוב הסיכויים שלא אשב שם שוב, אני לא מבלה שם, אבל החיסרון הוא שזה מקום הומה כמובן ואין כל כך פרטיות, ומקומות כאלה עושים לי רע בדרך כלל.

שטח פתוח כמו פארק לא בא בחשבון מבחינתי, וקניונים שאני לא מכירה אני לא מעזה להיכנס אליהם, גם אם כן מכירה אך הם גדולים במיוחד.

אני לא יודעת מה לעשות, אין לי רעיונות אחרים והזמן דוחק.

מישהו יכול לעזור לי למצוא רעיון?

יאללה, עפתי לעבוד.

תודה

 

[אלומת האור]

טריגר

די. אני רוצה לעשות לזה סוף. אני לא יכולה. אני חייבת שהוא יפסיק לשלוט לי במחשבות וברגשות. חייבת שהדיבוק הזה יצא ממני כבר. אני לא עשיתי כלום ולא מגיע לי לסבול ככה. פשוט לא מגיע לי. ואולי כן ובגלל זה זה קורה?
ואיך עושים לזה סוף בלי לעשות לעצמי סוף?
איך?

 

[Raindrop23]

אלומה יקרה

באמת לא מגיע לך לסבול ככה, את בן אדם טוב ומקסים וזה לא מגיע לך

רק יכולה להגיד שאני מזדהה ומקווה שעוד יגיעו ימים טובים.
איתך ושולחת לך חיבוק גדול.

 

[אלומת האור]

תודה נשמה

 

[אלומת האור]

רע כל כך... עכשיו קראתי גם על - טריגר

ספי ריבלין ייבדל לחיים ארוכים... מורדם ומונשם כבר שבוע בשיבא בגלל הידרדרות בסרטן...
למה למה אלוהים

הלוואי שבחנוכה שיתחיל מחר יקרה לו נס והוא יחלים...
אין לי אוויר מרוב המוות הזה...
ובשבוע הבא אזכרה 23 לאבא שלי... אני מתגעגעת וסולדת, אוהבת ושונאת, כועסת ומרגישה אשמה.
ובעיקר לא קולטת איך דברים כאלה קרו
איך הם קורים
איך דווקא אני
מה בי גרם לזה
מה בו
רע לי עד עמקי נשמתי
הכול כואב
הלוואי שהיה ניתוח שהיה יכול להוציא את כל הרע הזה ממני ולהשאיר רק טוב וזך וטהור. נראה שזה יקרה רק כשאמות.
ואני פוחדת ורוצה.
ופוחדת.

 

[ליידי באבא3]

תחזיקי מעמד

אכן המוות של אריק א. מציף ומטרגר - ובשבוע - שבועיים הקרובים התקשורת תציף אותנו אך ורק בטונות של אריק ... זה בלתי נתפס - כמעט כמו רצח רבין.

 

[אלומת האור]

קשה לי

רוב השירים שלו עצובים כל כך, מה שנקרא "שירי פיגועים", השם ישמור.
עצוב לי כל כך. איך אני אישן.
ואיילה... עוד מעט וזהו
זהו
מחר היא כנראה לא תוכל לקבל אותי, עומס אנשים.
ואני רוצה למצות כל רגע, כל שנייה.
רע לי. אני לא מרגישה את עצמי, דה פרסונליזציה.
מלא אנשים אומרים שזה מזכיר להם את רצח רבין, הנרות, ההכרזה של פרופ' ברבש, התדהמה, והשירים אותם שירים כמובן.
יש דמיון, אי אפשר להתכחש.
מאז שאימא שלי נפטרה התחיל גל של פטירות של אנשי בידור: יוסי בנאי, עוזי חיטמן, נעמי שמר, שושנה דמרי, יפה ירקוני, פולי מהגשש, דודו טופז, מי עוד? בטח שכחתי. אלוהים רצה שיהיה לה שמח שם למעלה

תודה על החיבוקים, אני ממש זקוקה להם, קר לי בנשמה ויבש לי בלב.

 

[תאום2]

איתך בעצב ובאבל הכבד

עצוב אבל (((מחבק

עוטף)))
תהיי חזקה אוהבב

 

[אלומת האור]

תודה, תאום אהוב, מלא חיבוקים בחזרה

 

[תאום2]

אריק לזכרך

❥➹
חץ בתוך הלב

היית כמו שמש ישראלית, לוטפת ברוך
לדבר עליך בלשון עבר.. הוא בלתי נתפש

קולך נעים ואתה אדם נעים ועניו יהי זכרך ברוך
תשכון נשמתך עדן
אהבתי אותך ונגע בי ועכשיו הלב שבור

 

[אלומת האור]

אין, די, לא יכולה כבר, לא יכולה, טריגר

הזמן עם איילה הולך ודוחק, הולך ונעלם,
צפויים לי ביקורים לא נעימים בשירותים בהמשך היום - קניתי המון דברים שיגרמו לזה, ולא אכפת לי לשלם את המחיר.
ואריק איינשטיין מת. נפטר. הלך לעולמו. ותשאלו מה אכפת לי מזמר בן 75, מה זה נוגע לי אישית. אז זה לא נוגע לי אישית, אבל זה מפחיד כל כך. ברגע אחד מתפוצץ איזה עורק ושלום על ישראל, בלי שום שליטה, בלי יכולת להילחם בכלל. פשוט ככה, פתאום, ברגע. וזה יכול לקרות לכל אחד.
והמחשבות.
והאזכרה לאבא שלי בשבוע הבא.
והמילים, כל המילים מתבלגנות לי, הכול עצוב כל כך.
הפסיכולוגית עלתה לי על העצבים, הצדיקה את בריאות הנפש שהם לא רוצים לקבל אותי לטיפול בגלל שביטלתי פעמיים (וטרחתי כמובן להודיע להם מראש, תקראו בשרשור אחר שפתחתי השבוע, אין לי כוח להסביר שוב) ואמרה ששרפתי את עצמי ושאין מה לעשות. לא רוצה לעזור לי.
וקרעתי את עצמי עם הסמינריון שאני עורכת עד הבוקר ולא הצלחתי לסיים אותו ויש עוד המון עבודה.
ולא נגעתי במטלה ללימודים.
וביקשתי מאיילה שתקבל אותי, בפוקס לא היו לה שם אנשים אז היא קיבלה והיה עצוב כל כך. וכשהמתנתי לה שתכין לעצמה קפה חתכתי את עצמי שוב באמה וכשהיא באה הראיתי לה והלכנו יחד לאחות שחיטאה לי. היא שאלה אותי אם אני רוצה אשפוז וכמובן סירבתי, והיא הציעה אולי לחזור לאשפוז יום, למרות הדגנרט שמנהל אותו, ואני כבר לא פוסלת את זה על הסף כי אני מרגישה שאני הולכת למות ואין מה שיחזיק אותי, אבל המחשבה לחזור לטיפול שלו מצמררת אותי. הוא כל כך מטומטם חסר לב וגורם לך להרגיש שאת אפס מאופס והכי לבד בעולם ומאשים אותך בכל הרע בעולם, אז להיזרק מאיילה - האימא הטובה שהייתה לי - לדגנרט הכי מגעיל ומרושע, זו נפילה שאני מאוד לא רוצה עכשיו, אבל מצד שני איזו ברירה יש?? אני כל כך לא רוצה להיות פה שזה יקרה. אני לא יכולה שהיא תמות לי, אני מעדיפה למות בעצמי. מה יהיה אתי??????????? עוד מעט וזהו... זהו, החיים שלי אוזלים, ככה אני מרגישה. ואני לא רוצה להרגיש. לא רוצה ולא מסוגלת. המון המון אוכל וסרוקוולים ומספריים ומפתחות, זה מה שאני מכירה ויודעת ויכולה ומשכך קצת.
וכואב לי כל כך הגב ויש לי כאבים ברחם מהמחלה שיש לי שם והכול כל כך כואב...
הייתי רוצה שיעשו לי ניתוח שיוציאו את כל הרע הזה וישאירו רק את הטוב...
אני מרגישה שאני עומדת להתפוצץ מכעס ואין על מי ואין על מה, המצב הזה פשוט כל כך לא הוגן, כל כך לא פייר...
ואתמול הייתה לי שיחה עם נערה שעובדת בניקיון, בחורה ערבייה פלסטינית. איזה סיפור חיים, מה אני אגיד לכם, פשוט ישבתי איתה ובכיתי. בחורה בשלהי שנות ה-20 (נראית כמו בת 17), יש לה ילדה בכיתה א'. ההורים שלה חיתנו אותה בשידוך כשהייתה בת 12(!!!) תמורת כסף מהמשפחה של החתן. בעלה התעלל בה ונהרג בתאונת דרכים שגם היא הייתה מעורבת בה ויצאה ללא פגע. ההורים שלה לא רוצים אותה בחזרה כי היא עברה לגור בכפר ערבי בישראל והם לא יכולים לבוא מהשטחים לכאן, זה גם עולה להם הרבה כסף וצריך אישורים, והיא לא יכולה לעבור לשם... היא מצאה דירה בעיר יהודית, אבל השכירות עולה לה המון כסף ואין לה שום קרובי משפחה ושום חברים, את כל הכסף היא מביאה מעבודת הניקיון שהיא עובדת כל כך קשה... וההורים שלה לא עוזרים לא רק כי הם מנדים אותה אלא גם כי אין להם, הרי אין עבודה בשטחים. כשהיא עברה לישראל היא לא ידעה מילה עברית ולימדה את עצמה - העברית שלה מעולה. היא רצתה ללכת לפסיכולוג, אבל אין לה כסף ולא מוכנים לקבל אותה בלי כסף כי היא לא יכולה לקבל שירותים מהמדינה... והיא נראית תמיד חביבה כל כך, שמחה כל כך... לכו תדעו מה הבן אדם מסתיר מבפנים... אלוהים ישמור איזה סיפור. אמרתי לה - יה אללה, איזה כוח יש לך שאת ככה שורדת ומתמודדת, והיא חייכה חיוך מריר ואמרה שאפילו חתן היא לא יכולה להשיג כי בחברה שלהם אישה לבד עם ילד זה מקרה אבוד ואם כבר גברים מתקרבים אליה זה כדי לז... היא אמרה שאין לה כבר כוח (נו בטח, חתונה בגיל 12!!!). איזו הרגשה זו שההורים מוכרים אותך לגבר תמורת כסף... הוא היה בן 27 והיא רק ילדה בת 12 לעזאזל... וכשהוא נהרג בתאונה במקום שהיא תירש אותו אימא שלו ירשה אותו ולה לא היה כוח להילחם. היא נתנה לה קצת כסף בשביל הילדה והעיפה אותה לכל הרוחות. אילו חיים אלה, יה אללה. היא אמרה לי שכשהבינה שכבר לא תוכל לממן פסיכולוג היא החליטה להשיח את דאגותיה לאלוהים ואמרתי לה שזה רעיון מצוין, כי הוא באמת מקשיב הכי טוב, יותר מכל בן אדם. הלוואי שהייתי יותר מאמינה. הלוואי שהייתי חזקה כמוה. הייתי רוצה לכתוב עליה ספר. זו לי פעם ראשונה שיצא לי לדבר עם מישהו פלסטיני ולשמוע ממקור ראשון כמה תלאות הם עוברים. היא נגעה לי ללב בצורה לא רגילה.
ואני כל כך עייפה.
כל כך.
איך אני מגייסת את עצמי עכשיו לעבוד וללמוד? רוצה סרוקוול.

 

[אלומת האור]

וכמובן, הצער שלי על מותו של אריק איינשטיין

הוא לא רק בגלל המוות הנורא והלא צפוי, אלא כמובן בגלל הנוסטלגיה, ובגלל שמדובר לא סתם באושיית תרבות אלא באדם צנוע, מסוגר ופועל למען החלשים, במיוחד ילדים נכים ואוטיסטים. אני לא יכולה שלא לבכות מהשירים שיש עכשיו ברדיו, זה מתחבר לי לתחושת האבל הכללית. כולם משווים את המוות שלו למוות של רבין, ופתאום שמתי לב שאפילו חיתוך הדיבור שלהם דומה מאוד, כמה מוזר. נובמבר אז, נובמבר היום, סגירת מעגל מוזרה כל כך. אדון שוקו כבר לא ילך לבקר חבר שלו, אדון שוקו אחר. כל האדונים השוקואים כבר מתו

 

[אלומת האור]

טריגר טריגר טריגר

כל כך לעגתי לעצמי כשחתכתי את עצמי, כי בגלל השומן שלי החפץ לא יכול לחדור ולפצוע עמוק מספיק, אלא רק לסרוט וזה כל כך פתטי ועלוב, אבל איילה אמרה לי שאילו הייתי חותכת עמוק יותר היא הייתה מבטלת את הפגישה שלנו ושולחת אותי למיון לעשות תפרים, אז מה היה יוצא לי מזה? אני לא רוצה תפרים. אני לא רוצה תחבושות. זה מגעיל אותי, אבל אני חייבת להוציא איכשהו את הכאב שלי החוצה. והיא שם, מלטפת, מטפלת, מודאגת ואוהבת. אימא. ואימא הולכת למות. ואימא שלי בזה לי על הפגיעה העצמית. אז לא הייתי חותכת את עצמי, אבל פצעתי את עצמי בדרכים אחרות והיא פשוט סלדה ממני או שאמרה לי - זה פצע זה? תראי מה לי יש! בשביל מה שיש לך צריך מיקרוסקופ! אז הייתי צריכה יותר ויותר ותמיד לעגה. וכל מה שהייתי צריכה זה ליטוף וחיבוק, אבל אילו היו לי ליטופים וחיבוקים לא הייתי צריכה לפגוע בעצמי מלכתחילה, אני חושבת... ואיילה... היא עושה לי תיקון... והיא הולכת, היא הולכת ורע לי כל כך. ואני מרגישה פתטית כל כך שאפילו לחתוך אני לא מצליחה כמו ש"צריך" כי שכבת השומן שלי עבה מדיי ולא מאפשרת לחפץ לחדור מספיק עמוק... איזה טירוף, איזה טירוף, אני זקוקה לה כל כך, אני על סף ייאוש, מי יחזיק אותי? ומה? אין לי כוח!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! נמאס!!!!!!!!!!!! ומחר אני צריכה לקבל זריקה מפוצצת הורמונים... ואחר כך יש לי פגישה עם העו"סית שהרתיחה לי את העצבים לפני כשבוע וחצי כשהתחצפה אליי והוציאה אותי באור רע מול המדריכה החדשה שכבר לא תעבוד אתי מאיזו שהיא סיבה, כנראה נבהלה ממה שראתה פה וזה לא היה באשמתי בכלל.
אני מרגישה שאני רוצה למות. אני פוחדת למות, אבל אני רוצה לעשות סוף לסבל ולא יודעת איך לעשות לו סוף בלי לעשות סוף לעצמי. אני לא יכולה להימלט מהגוף שלי, מהמחשבות שלי, מהרגשות שלי, מהפלשבקים שלי. אני לכודה בתוך כל זה כבר כל כך הרבה זמן, ולעולם. ואין לי דרך החוצה בלי ללכת החוצה בעצמי. אין לי איך לעבור את החיים האלה עם הכעס העצום הזה, ואין לו מקום, ואין לי מקום ואני כועסת על העולם כל כך, שאין לי כבר כוח להסביר. אני לא מרגישה טוב, אני רוצה את איילה שתשמור עליי. אני צריכה אימא. אני צריכה אותה.
ואם מישהו חושב להגיב לי שאני מגזימה ושאתעשת על עצמי, עשו לי טובה וחסכו זאת ממני. לא זקוקה לניעורים, ובטח לא עכשיו. תודה.

 

[אלומת האור]

תעזרו לי