אני מנסה להדחיק (טריגר)
את הרגשות עם האוכל והפציעה, ואת העובדה שאני מחישה מאוד את קריסתי הגופנית עם מה שאני עושה, שלא לדבר על הנפשית. אני אוכלת ואוכלת ואוכלת וטסה לשירותים כי מה לעשות, למה שאני אוכלת יש השפעה לקסטיבית בלי שאתכוון לכך, וזה כאבי תופת, ואני מביאה את זה על עצמי, אין לי על מי להלין. הייתי רוצה שהכול ייגמר. שאקום באיזה יקום חדש שאין בו כאב, שיש בו רק אימא טובה ומכילה ודואגת, שלא אצטרך לעשות יותר שום דבר שאני לא רוצה וגם לא לחשוב על זה בלי הפסקה כל החיים שאחרי. כמה שנים עוד אצטרך לשלם את המחיר על מה שהוא עשה? כמה אשמה? כמה כבד הגוף שלי וממשיך וממשיך ואיך הוא סוחב, איך אני סוחבת את עצמי, יה אללה. הכול משומש, מלוכלך, לא נקי, לא תמים, לא טהור. הילדה שהייתי מתה יחד עם השם שלה כבר מזמן, אבל אין ילדה חדשה. יש אור, ואני לא מכירה אותה ואני שונאת אותה כמו ששנאתי את ההיא עם השם ההוא שמתה. והנשמה שלי רוצה, כמהה, מה היא רוצה, חיבוק, אור טוב ומלטף, סיבה, תכלית. מילים ריקות ונבובות שמנסות לברוא עולם שאין כדי לברוח מהעולם שיש, כי העולם שיש בלתי נסבל בעבורי. הקיום שלי לא מוצדק, אני תופסת מקום, הרבה יותר מדיי מקום, ואין מי. גועל נפש. אני מביטה במראה ומתעבת את הממצאים. נגעלת. פשוט כך. אני מרגישה בחילה ומבחילה. אני רוצה לישון ושייגמר. אולי אני פשוט צריכה להיכנע. לתת לו לעשות מה שהוא רוצה בלי להילחם בו. בלי להיאבק. זכותו. הוא עשה אותי, תרתי משמע. כמה שנים אפשר לסבול את זה. אם הייתי מבקשת אולי היה נזהר, אבל הוא היה זהיר גם ככה, לא השאיר סימנים. אבל אני זוכרת, זוכרת ולא מאמינה. אני רוצה שהיא תציל אותי ותשמור עליי מפניו, מפני זה שחי בתוך מוחי ומשחק בו ומקדיח בו תבשילים מסואבים ומרקיבים. אני צריכה שמישהו ישמור עליי. אם לתרגם את זה למונחים שתואמים את המציאות הנוכחית ואת הגיל שלי, אולי מדובר באשפוז, אבל אני לא רוצה. אין מצב שאני חוזרת למקום הארור שנקרא גהה לאשפוז מלא. אין מצב. בדיוק בחנוכה לפני חמש שנים הייתי שם. איזה מקום עלוב ודוחה. רק הסביבה הפיזית שם יכולה לגרום לבן אדם לרצות למות, אם לא שום דבר אחר. בית חולים רפאים מנוכר, ארוך וצר. איכס. מחלקה גריאטרית. כן, כן, לפי אזור המגורים המחורבן שלי אני שייכת למחלקה הגריאטרית, תאמינו או לא. הזוי פשוט. אני לא חושבת שאני מתאימה לאשפוז מלא עכשיו בכל מקרה. אני רואה כמעט מדי יום אנשים שמאושפזים במח' פסיכיאטרית ואני לא מרגישה שאני דומה שם למישהו. ואולי כן. תמיד מצאתי אנשים שדומים לי גם במקומות האלה. גם באשפוז יום היו אנשים שכלפי חוץ לא ראו עליהם, אנשים חביבים, מקסימים וברי שיחה. גם בגהה האנשים היחידים שדיברתי איתם (כי אנשי הצוות לא טורחים לזרוק מבט לכיוון שלך) היו כמה מהמטופלות טובות הלב. שתי צעירות והשאר זקנים וזקנות. רק הן היו הנחמה שלי במקום השחור ההוא.
אני רוצה שהלמוג'ין המוגבר יעבוד כבר, הרי כשהעלינו אותו בפעם הקודמת זה הוריד לי את הדחפים החזקים לכמה חודשים, והורדנו רק בגלל שזה עשה לי תופעות לוואי, אבל עכשיו לא אכפת לי כל כך מתופעות הלוואי אם השיקול הוא בין זה לבין בחירה במוות. אני לוקחת מינון גבוה יחסית, מינון שלא נהוג לטפל בו בארץ לדברי הדיקטטור מהאשפוז יום.
אני לא מרגישה טוב, אנשים. לא מרגישה טוב. אולי הוסטל? יש לי הרגשה שאני הולכת לריב מחר שוב עם העו"סית ונשבר לי מזה כבר. כל כך נפגעתי ממנה. מזל שהשח"ע יהיה גם ואני מקווה שהוא ינער אותה קצת. העיקר - אין לי מדריכה ואני כבר לא מקווה שתהיה לי אפילו. השלמתי עם הגזרה, למרות שמגיע לי סיוע מתוגבר, אפילו יותר מכפול מהרגיל. אני זקוקה לליווי הזה. מהשבוע הבא יהיה לי קצת פחות לחץ ואז מה אעשה במשך הימים הריקים והשעות הריקות אם לא אקבל עוד עבודה? איילה תהיה במרפאה רק יום אחד בשבוע הבא, בעוד שבוע. מה אני אעשה עד אז? ומה יהיה עוד שלושה שבועות??? אני נחנקת. ליטרלי. אין לי אוויר בריאות החסומות שלי, וגם זה שאין לי מכשיר חמצן מדרדר את המצב שלי. אני מפחדת. הייתי רוצה למות בשנתי, אבל לא לדעת מזה ולא להרגיש את זה. אני לא רוצה לסבול, אבל מרגישה שמגיע לי. הייתי עושה הכול כדי שהיא תישאר, אבל אי אפשר, היא לא תישאר, ואני כבר מכינה לה כמה שבועות מתנת פרידה בסטודיו לאמנות, וחושבת על טקסטים ועל מתנות נוספות שאני הולכת להפציץ אותה בהן. דיברנו על כך שנישאר בקשר וזה מאוד עודד אותי, אבל עוד לא דיברנו על הדרכים. היא ביקשה ממני שאציע לה "חוזה" ונעבור עליו ביחד ונעשה בפגישה הבאה משא ומתן. כנראה מיילים או אסמסים. אני כבר הרוסה מגעגוע והמילים שלי בוכות אותי ואותה כל פעם מחדש. וכשהמילים נגמרות מתחילות הסריטות והזעם חייב להתנקז או להידחק למטה, לקיבה, למעיים. איך אפשר לנקז כעס החוצה בלי לפגוע בעצמי או במישהו אחר????? אני לא מצליחה וכבר הפסקתי לנסות.
אני רק רוצה להפסיק לסבול ואני לא יודעת איך להפסיק לסבול בלי להפסיק את החיים שלי.
