רעעעעעעעעעעע כל כך

[אלומת האור]

רעעעעעעעעעעע כל כך

 

[מחבקת עצים סדרתית]

היי, מה קרה?

איך היה אצל איילה?

(הגבתי לך גם בשרשור הקודם אבל הוא מכווץ ולא קופץ וטוב שפתחת חדש.)

 

[אלומת האור]

גמני מכווצת ולא קופצת

היה קשה נורא אצלה...

 

[אלומת האור]

נורא נורא קשה לי

תהיו אתי, טוב? אני אפגוש אותה שוב ב"ה בשבוע הבא, ואחר כך היא יוצאת לחופשה לכל תקופת החגים, ומה יהיה אתי?????? מה יהיה אתי?????????? אני לא יודעת מה לעשות. לא יודעת. היה קשה נורא אצלה, הייתי מאובנת. סיפרתי לה (במכתב) דברים שלא סיפרתי עד כה לאף אחד (חוץ מלעו"סית) ואני פוחדת מההשלכות ומתביישת בעצמי נורא.

חוץ מזה העולם הזה מטורף ואני לא יודעת אם נשרוד פה בכלל עד לשבוע הבא, אז אולי זו הפעם האחרונה שראיתי אותה, ואני לא יכולה לתפוס את זה. אני מקווה שאם זה יקרה אני באמת אמות, אני לא יכולה לסבול את המחשבה של להיות בלעדיה, אז אני מקווה שאני תהיה זו שתמות קודם.

אני לא מסוגלת לדבר על זה יותר כרגע, אני די הרוסה.

תהיו אתי, טוב?

 

[אלומת האור]

תעזרו לי

טריגר

בא לי לפגוע ואני גם יודעת איך, יש לי שיטות אכזריות במיוחד. אני פוחדת מעצמי. הבטחתי לאיילה שלא אפגע עד לשבוע הבא, אבל איך אני אקיים? אני מוטרפת ממשהו שקורה לי ולא יכולה לשתף כאן. אני משתגעת. משתגעת. אני חושבת שאני מטורפת. עייפתי.

 

[Lady Stark]

מותק, אנחנו פה

את יכולה להשאיר את המחשבות האלה רק במחשבות. זה אפשרי. תנשמי עמוק, תנסי לכבות את המוח מול סרטוני חתלתולים או ספר טוב. התגברת על זה בעבר ותתגברי גם היום.
שולחת חיבוק(גם כתבתי לך מסר).

 

[אלומת האור]

ליידי שלי

ראיתי את המסר שלך וגם עניתי לך, לא ראית?
דווקא סרטוני חתלתולים עכשיו עושים לי עוד יותר לבכות, ותמונות של גורי חיות ואימותיהם... הכל גורם לי לבכות, הכול מערער אותי. אני אהיה לבד בערב החג. לבד. השבוע זה 10 שנים למוות של אימא שלי ואין לי למי לקרוא אימא. הלוואי שאיילה הייתה אימא שלי, אבל היא מוגבלת ביכולת שלה לעזור לי. היא אוהבת אותי, אבל היא לא יכולה להיות שם ואני לא עומדת בכאב הזה, הוא בלתי נסבל. זה לא שכשאימא שלי הייתה בחיים ליקקתי דבש, היחסים בינינו היו מאוד קשים, אבל לא יכולתי לדמיין את היעדרה הפיזי (הנפשי תמיד היה נעדר) והכול כל כך כואב

 

[Lady Stark]

לא קיבלתי ממך תגובה למסר האחרון ששלחתי

אולי לא ראית אותו?
מותק. אני רוצה לנחם ויודעת כמה קשה חסרונה של אם. גם אני איבדתי את שלי, ויודעת שלעיתים הצורך באמא הוא עצום. והתקופות האלה של החגים לא עוזרות. ובטח כשזה יום השנה. זה לא נכון שאין לך למי לקרוא אמא. יש לך אמא. היא כבר לא איתנו אבל היא גידלה אותך ואף אחד לא יקח ממך את הזיכרון ממנה, הטוב והרע.
אני ממליצה לך מאוד בחום לנסות להיזכר בדברים הטובים שהיו לך איתה. יודעת שאלה היו יחסים מורכבים ולא אידיאליים. אבל העלאת הזכרונות הטובים תזכיר לך שכן היית ילדה של מישהי.
ואולי, ואני אומרת את זה כמישהי שעברה הרבה שינויים בתפישת המשפחה והילדות, אולי יעזור לך דווקא להיזכר בכל כולה. במכלול שהיא היתה. היתרונות והחסרונות גם יחד. זה יעזור לך גם להרגיש את ההגנה שהיא כן נתנה, ומצד שני, להבין כמה טעויות היא עשתה ולסלוח לעצמך על שנתקעת באמצע. הכי חשוב כרגע, מעבר ליחסים שלך עם אמך, זה הדרך בה את רואה את עצמך. ואני לא רוצה שתעשי לה אידיאליזציה ובדרך תבקרי את עצמך כמוה.

וטריק קטן, אפילו שזה אולי יישמע דבילי, זה להיכנס למיטה ולעטוף את עצמך בכריות, מקדימה ומאחורה, כדי לתת לנפש נחמה של גוף מחבק ועוטף. זה מאוד מרגיע.

 

[אלומת האור]

טריגר

עכשיו ראיתי שלא עניתי לך למסר האחרון. עוד מעט אענה עליו.

לא, אין לי למי לקרוא אימא, וגם כשהיא הייתה בחיים היא לא בדיוק תפקדה ככזאת. כן, יש לי דברים טובים לזכור אותם (מה שהופך את הכול לעוד יותר מסובך וקשה) ואפילו כתבתי על זה פוסט בבלוג שלי די מזמן, אבל... הגנה שהיא נתנה? קצת קשה לי לחשוב על הגנה כשאת מפקירה את הילדה שלך לילה לילה מגיל ינקות לגבר שנוגע בה ואפילו במובן מסוים מעודדת אותו לכך. אני לא בטוחה שהיא ידעה מה קורה שם, אבל היה לה מאוד נוח שהוא עשה את העבודה השחורה בשבילה (דהיינו השכבת הילדה לישון, סיפור לפני השינה, שירים לפני השינה, לה לא הייתה סבלנות ומעולם לא עשתה את זה). ועצוב לי, עצוב לי נורא, כי אני בטוחה שהיא רצתה להיות אימא טובה, אבל היא לא ידעה איך. ואני בטוחה שגם הוא רצה להיות אבא טוב, אבל שניהם שיגעו לי את המוח וגרמו לי להיות חולה, פצועה, מצולקת ומדממת לכל החיים. שניהם היו טובים ורעים, וקשה לי עם זה, עם הזיכרונות, אולי אפילו קשה לי יותר עם הזיכרונות הטובים, אני מרגישה כפוית טובה על כך שאני בכלל מדברת סרה במתים שלי, אני נושאת אותם על כתפיי כל כך הרבה שנים. היום דיברתי על זה עם איילה, נתתי לה לקרוא משהו שכתבתי. מפעם לפעם אני חושפת יותר והיא שם לחבק אותי. היא אמרה לי שאנחנו מתוכנתים לאהוב את ההורים שלנו כדי לשרוד, ככה זה גם החיות בטבע, וזה גם הטבע האנושי. היא הסבירה לי (לא שהייתי זקוקה להסבר הזה, אבל זה היה מנחם לשמוע) שמה שעשו לי היה נפשע, שזו לא אשמתי, וגם אמרה שאני טובה ונהדרת וכל הכבוד לי שאני כל כך אמיצה ונותנת פייט אדיר לחיים, שזה לא מובן מאליו בכלל.

אני לא יכולה להכיל את זה, ואת התופעה המזעזעת שקורית לי בחודשים האחרונים ומחמירה ממש מיום ליום, משהו שאני לא מסוגלת לדבר עליו עם מישהו אחר מלבדה ומלבד העו"סית, כי אני מתביישת בעצמי כל כך. אני פוחדת. אימא שלי הייתה אישה קשה כל כך, אבל אהבתי אותה, הייתי זקוקה לה ונלחמתי כל החיים שלי מול הכתף הקרה שלה כדי להשיג פיסה ממנה. התחננתי לפירורי אהבה. אני לא מסוגלת להכיל את הדואליות הזאת של הטוב שהיה נדיר ומזוקק ושל הרע, המפקיר, חסר הסובלנות הכי בסיסית, המטורף. היו שם דברים מטורפים בבית שלי, וכל יום אני נזכרת עוד ועוד וכל יום חווה שוב ושוב עוד ועוד פלשבקים שלא ידעתי שהיו, שלא זכרתי, והכול נהיר כל כך והשחור פתאום בהיר כל כך והכול כל כך מתחבר לי ואני לא יכולה לחיות עם זה. איך אפשר לעשות דבר כזה לילד, דברים כאלה. מה בי היה פגום כל כך שעורר את זה. הרי הואשמתי כל הזמן.

ואני אוהבת אותם, ואני מתגעגעת אליהם, ואני פוגעת בעצמי שוב ושוב כי הם טובים ואני רעה והם ניסו ואני... שנים לא זכרתי כלום, אני נחנקת. אני חווה סצינות שהיו כאילו אני חיה אותם עכשיו, בת שנתיים, בת שלוש, בת שש, בת שתים-עשרה, בת חמש-עשרה. זה לא עוזב אותי. זה לא עובר לי. אני רוצה להרגיש בטוחה ומוגנת, ואני לא. אני לא, לעולם אני לא.

והטריק שכתבת לי הוא רעיון מצוין, המיטה שלי אכן מוצפת בכריות ואפילו בבובת פרווה נעימה. וגם מיטה היא דבר שמעורר אצלי אסוציאציות קשות וזיכרונות בלתי נסבלים, גם שם יש לי סיוטים, גם שם אני נחנקת (ע"ע דום נשימה בשינה) ושם (כמובן לא במיטה הנוכחית הזאת ולא בבית הזה) קרו לי דברים איומים שככל שהם מתבהרים לי הם נחשפים במלוא עוונם וכיעורם.

מה יהיה אתי, מה.

 

[אלומת האור]

חיה אותן* עכשיו

 

[Lady Stark]

למרות שכמה שזה קשה, מה שאת עוברת

אני שמחה שהפרטים בילדות מתחילים להתבהר ואת מצליחה לשרטט תמונה שלמה יותר. זה הכרחי בשביל טיפול וריפוי.
ובמיוחד שאת מבינה יותר ויותר כמה לא בסדר ולא צודק ואף מעוות מה שעברת. את חייבת להבין את זה כדי להפסיק להפנות כלפי עצמך את הכעס והאשמה.

אני שולחת חיבוק ענקי, ותודה על מה שכתבת לי במסר! את כזאת מהממת ומפרגנת.

 

[אלומת האור]

אם לא לך לפרגן, אז למי

 

[Lady Stark]

 

[אלומת האור]

ליידי, תראי מה מצאתי

http://www.beddinginn.com/product/N....com&utm_medium=1million&utm_content=130831-1

 

[מחבקת עצים סדרתית]

אוי, אני רוצה כזה

זה כמו גרסא מתקדמת ופחות קריפית של זה - http://www.likecool.com/Hug_Me_Pillow--Accessories--Home.html

 

[Lady Stark]

חחחח תראי מה עניתי לאלומונת שניה לפני שקראתי

את מה שכתבת.

 

[מחבקת עצים סדרתית]

נו, כרגיל

קראתי את מחשבותייך

 

[Lady Stark]

מדהים!!

אגב, יש גם כריות עם יד שאמורה לחבק אותך. אבל זה קצת קריפי.

 

[אלומת האור]

ה"כרית-יד" הזאת מזעזעת, אקסקיוז מי

 

[עתיד ורוד2]

אנחנו איתך.

נשמע שאת מותשת בטח גם בגלל הפגישה עם איילה וכל המתח שהיה סביב זה.

נסי להירגע, לנוח, לראות סרט טוב או לצאת לטייל ומקווה שתחזרי לעצמך. עדכני איך את.