די מזעזע, האמת
אתמול הדוור טעה ושם לי פתק לסור לסניף הדואר שלי לקבל חבילה (מההוצאה לאור). נסעתי לשם ואז התברר שהדוור עשה טעות והעביר את זה לסניף אחר שיותר מרוחק מאיפה שאני גרה. ניסיתי לסדר שהם יביאו לי את זה לסניף הרגיל, הקרוב, או שיביאו לי הביתה - הרי זו טעות של הדוור, לא שלי, וחיכיתי מלא זמן בתור, ואז אמרו לי שהמקסימום שהם יכולים לעשות זה לשלוח פקס שיעבירו את זה מהסניף המרוחק לסניף הרגיל, אבל זה לפחות ייקח עד יום ראשון-שני, ואני חייבת את העבודה!!! שום דבר לא עזר, אז אמרתי להם שיעזבו, אני אסע לסניף המרוחק יותר ואקח בעצמי.
אז נסעתי לסניף היותר מרוחק, ישבתי לא מעט זמן בתור, ואז גיליתי ששכחתי בבית את הארנק, ששם יש לי תעודת זהות. לא הייתה עליי שום תעודה מזהה, והם סירבו לתת לי את החבילה. זה היה סמוך מאוד לשעת הסגירה של הסניף, שיא החום, שיא הצהריים, ובדיוק היה אמור לבוא אליי טכנאי מזגנים. התחננתי, בכיתי, הבטחתי לחתום לה על מה שהיא רוצה, ביקשתי שתקשר אותי עם שולחת החבילה, שהיא תזהה אותי, וכלום. אלו הנהלים וזהו. ובחור אחד שם ריחם עליי ורצה לעשות כאילו ייפיתי את כוחו והוא ייקח לי את החבילה, אבל הם לא הסכימו, כי גם כשיש ייפוי כוח צריך את שתי תעודות הזהות. לא עזר כלום. אז הבחור שאל אותי אם אני גרה קרוב, אז אמרתי לו שלא ממש, אבל אני יכולה לצאת משם ולחזור תוך חצי שעה באילוץ. הוא שאל את הפקידה אם היא תסכים לקבל אותי קצת אחרי שעת הסגירה והיא אמרה שכן. אז טסתי הביתה בבכי שלא יכולתי להפסיק. בינתיים אשתו של השח"ע ביטלה את הטכנאי (שהיה צריך לבוא גם אליה) כי לא יכולתי להיות בבית לקבל אותו, לא יכולתי לעזור לה ולשמור על הילדים שהיא ביקשה, לקחתי מהארנק את הת"ז שלי וטסתי בחזרה באוטובוס לסניף. כבר היה עשר דקות אחרי הסגירה, והשומר לא רצה לתת לי להיכנס. דפקתי על הדלת כמו מטורפת. עוד היו מלא אנשים בפנים, אבל הוא לא הסכים. בגלל שדפקתי כמו משוגעת הוא ניגש לפקידה (סימנתי לו עם היד) ושאל אותה, אז היא ראתה אותי מרחוק ואמרה לו שיפתח לי. תוך כמה דקות נתנו לי כמובן את החבילה, ואז ישבתי שם קצת במזגן עם בקבוק המים שלי, והשומר הטמבל צעק עליי שאצא כבר. הייתי כולי בבכי, לא הפסקתי לבכות מהתחלה, והוא ניסה לנפנף אותי. ואז גילו שם חפץ חשוד, קיטבג של מישהו שהטמין או שכח אותו שם. אז הפקידות כבר נלחצו והזמינו משטרה, ואני גנבתי עוד כמה דקות במזגן.
ובאה אליי המדריכה שלי (בסוף לא יצא לי להיפרד מהמדריכה הצעירה) ועשינו קצת צחוקים וגם בירורים שונים, אבל אני כל כך עייפה ומותשת שאני חייבת לגנוב איזו שעת שינה (למרות שזה עושה לי רע). העיקר שורה תחתונה - הלקטורה אצלי סוף סוף. איזה חום יא ווארדי. מקווה שלא חטפתי איזו מכת שמש מכל הריצות האלה. תארו לעצמכם מה זה להטיס 120 קילו לכל מקום... בלתי אפשרי בעליל.
אני כל כך רוצה את איילה
