רע, כל כך רע

[אלומת האור]

רע, כל כך רע

 

[אלומת האור]

לא יכולה יותר. נמאס לי. כואב לי. טריגר

עצובה כל כך. כמעט על סף קריסה. שאלוהים יעזור לי עכשיו, הוא והסרוקוול, כי אף אחד כבר לא יכול. אי אפשר למלא אותי. אני בור ללא תחתית, ריק בפנים, רק עצב בלתי נסבל, עמוק כל כך. מיואשת כל כך. לא רואה סוף לסבל הזה, אז אולי אני אגרום לסוף הזה לבוא. נמאס לי. כואב לי. לא רואה שום טעם לחיים. הלוואי שאני אמות היום. עכשיו. לא יכולה לחיות בעור של עצמי. לא רוצה להיות פה יותר. הכול קורס לי ואין לי עם מי לדבר. כולם הולכים. כולם עוזבים. כולם מתים. לא יכולה יותר ולא רוצה יותר לחיות.

אני מנסה לשכנע את עצמי שזה גל ושזה יעבור. אני חייבת להחזיק מעמד, יש אנשים שדואגים לי ושאכפת להם ממני מאוד, אנשים שאני לא רוצה לפגוע בהם ושאני יודעת שייפגעו, אבל אלוהים, זה בלתי נסבל יותר, אין בי כלום חוץ מהכאב הזה. אני רוצה להרוג את עצמי, לא מגיע לי לחיות.

אני מנסה לחשוב מה הייתי אומרת למישהי אחרת שמרגישה כך, אבל אני טובה בלתמוך באחרים (גם זה לא בטוח) אבל לא בעצמי. אני מנסה לחשוב על הדברים הטובים ועל האנשים הטובים, על דברים לצפות ולחכות להם, על אתגרים חדשים. מנסה לחשוב ולגייס את האמונה והאופטימיות, אבל זה קשה כל כך. אני לא מפסיקה לבכות, לעזאזל. אני רוצה שהכול ייגמר, לא יכולה להכיל את החרדות והדיכאון, לא יכולה יותר. סרוקוול והביתה (אני בבי"ח, אחרי איילה).

יהיה בסדר, נכון? מוכרח להיות.

 

[אלומת האור]

טריגר

לא יודעת בשביל מה להמשיך. גם מי שאכפת לו יתאושש. לא יודעת מה מחזיק אותי כאן, אבל אם אני נשארת אני רק יודעת שככה לא אוכל להמשיך. לא יכולה יותר ככה. נשבר לי הלב ונגמרו לי הסיבות לחיות. רק לסחוב ולסחוב כמו סיזיפוס במעלה ההר רק כדי שהסלע יידרדר כל הזמן למטה וחוזר חלילה. מה הטעם לחיות כשאין לי שום חוסן פנימי ויכולת לשלוט ברגשות שלי. הכול צורב וחשוף וחשוך ומבעבע. הכול כבד עליי. אני לא מצליחה לבנות, אז אולי להרוס לגמרי? יש אפשרות בכלל שדברים אי פעם יהיו אפשריים? נסבלים? גם אם קורה משהו טוב (וקורה!) אני צונחת מה"היי" כמה דקות אחרי זה ורוצה שוב למות? מה הכול שווה? אני לא רואה מוצא, לא רואה פתרון לא רוצה יותר. לא רוצה.

לקחתי סרוקוול ואני מתלבטת אם לנסוע מכאן הביתה או להמשיך מכאן לקנות משהו שאסור לי ושאין לי גם כסף לקנות. לא יודעת.

 

[ינשוף מנוקד]

יש אלומות אור מסביב, הן לידך וחלק ממך

כן זה גל. גל קשה אך גם אלו עוברים.כשנמצאים בו, נראה שלא יכול להשתפר אבל יש את הרגעים האחרים, הטובים יותר. ציינת גם אנשים שאכפת להם ממך ודואגים לך. מתארת לעצמי שזה הדדי וזה טוב. יש לך דברים טובים סביבך.
למה לא מגיע לך לחיות? פשעת? הרגת? אפילו על אלו לא פוסקים עונש מוות. אז לך בהחלט לא מגיע עונש כזה.

טוב שלקחת את הכדור, אולי כדאי שתלכי הביתה לנוח קצת.

מחבקת

ינשוף

 

[אלומת האור]

תודה רבה

החלטתי לנסוע לקנות בכל זאת את הדבר האסור. אני יודעת כמה זה רע לי, אבל כרגע רוצה את הנחמה המיידית הזאת (שיכולה גם להרוג אותי). הייתה פגישה כל כך מאכזבת עם איילה, סוג של התפכחות כואבת מאשליה, אני לא עומדת בזה פשוט. מחבקת גם.

 

[אלומת האור]

לא יכולה יותר, אני לא יודעת איך לחיות

לא יודעת איך להמשיך. אני אדם דוחה, מגעיל, מרתיע ובהמי. אין לי שום סיכוי להתגבר על בולמוסים ולרדת במשקל. אין לי עם מי לדבר. לא הלך טוב עם איילה, לא הרגשתי קרבה, הרגשתי שאני סוחטת מילים טובות ומחמאות, ואפילו התווכחנו קצת. אני לא יודעת להצביע בדיוק מה לא עבד שם היום, אבל היה סוג של מתח לא נעים באוויר. היא כאילו לא הייתה אתי, לא יודעת מה בדיוק. כאילו אני לא הייתי שם. בכיתי בהיסטריה כי לא מצאתי אותה בחדר וחשבתי שהיא הלכה בלי שיודיעו לי, וזה אחרי שהתקשרתי במיוחד בבוקר לוודא שהיא תהיה שם, ואז ראיתי אותה במזכירות והתחלתי להתייפח כאילו שראיתי אותה מתה וקמה לתחייה. היא רק הלכה לאכול שם, אבל אני לא יכולתי להירגע ורוב הפגישה הייתי עם החרדה הזאת. הרגשתי שלא בא לה לראות אותי ושהיא בטח שמחה שהיא יוצאת לחופש בעוד קצת יותר משבוע ולא תהיה שם כמה שבועות ולא תראה אותי. ופתאום היא גם הודיעה לי (במקרה) שביום שיש לי תור בשבוע הבא היא לא תהיה בכלל, ואמרה שאבוא יום קודם על הבוקר והיא תשתדל לקבל אותי. מה זה תשתדל? ואם לא תוכל? אני אבוא סתם בבוקר שגם ככה זה קשה לי? ואם היא לא תבוא בכלל הרי אף אחד לא יודיע לי, כי התור לא יהיה רשום...

אני לא יכולה לחיות ככה. פשוט לא יכולה להמשיך ככה. ואני נראית זוועה. זוועה. אני מצטערת שנולדתי ושאני תופסת מקום בעולם הזה. איך אפשר לסבול אותי בכלל. מה הפלא שאנשים עוזבים כל הזמן וגם היא תעזוב, אני יודעת שהיא תעזוב. ורציתי שהיא תגיד דברים טובים מעצמה אבל הייתי צריכה לסחוט אותם ממנה "בכוח" ואני שונאת את עצמי כשאני עושה את זה. שונאת. ומתביישת.

ונסעתי במיוחד רחוק, למרות הסרקוול, לקנות לעצמי בולמוס לתפארת מדינת ישראל, ובא לי להקיא את הנשמה, אבל הוא עוד לא נגמר. אני חייבת לישון קצת, הסרקוול בכל זאת מרגיע ונוסך שינה. בטח יהיו לי סיוטים. הלוואי שאני אסבול. הלוואי שאמות תוך כדי שינה, הלוואי אמן. אין לי אומץ להביא את זה על עצמי, אז אני רק מתפללת לנס שיגאל אותי מייסוריי. אני לא יודעת אם אני רוצה לסבול או להפסיק את הסבל הזה. אני רוצה שהכול ייגמר. הכול. שלא יהיה יותר שום דבר. ובאותה עת זה גם מפחיד אותי כל כך. מתעוררת מסיוטים על המוות ועל דברים אחרים.

וכמה איילה יכולה לשמוע את אותם הסיפורים. ולפעמים אני כל כך רוצה שהיא תגיב, שתגיד משהו, והיא שותקת, נותנת לי את המקום, ואני רוצה דווקא את המילים שלה. לא הלך טוב היום, איזה דיכאון זה. דווקא היום. אני הולכת לישון עצובה כל כך ומתה מפחד שהיא עוזבת ותעזוב ואני לא יכולה לשאת יותר את המועקה הזאת ואת החרדה הזאת. הלוואי שאני אמות כבר, הלוואי אמן.

 

[אלומת האור]

אני חושבת שאני משתגעת מכאב ט'

אני באמת לא יכולה לשאת את זה יותר. אולי אקח עוד רבע סרקוול (מותר לי הרבה יותר מזה). אני פשוט לא מפסיקה לבכות. מתה מפחד. פוחדת למוות. פוחדת למות. רוצה למות. לא יודעת מה אני רוצה, רק שיפסיק לכאוב קצת, אני לא עומדת בעוצמות האלה של הכאב, לא יכולה לשאת אותן. ואת עצמי. מה עושים? נגעלת מעצמי ומהמחשבות והרצונות והרגשות שלי. נגעלת מאיך שאני נראית גם. בא לי להקיא את עצמי מתוכי, לא יכולה לסבול להיות בתוך העור של עצמי. מרגישה לא ראויה לחיות בכלל. זה מטורף. מטורף. אני סתם מבזבזת את הזמן של איילה וגם ככה כל פעם אני חוזרת משם היסטרית מבכי ועל סף אשפוז, אז בשביל מה בכלל ללכת. בשביל מה להמשיך את הסבל הזה. אולי עדיף פשוט לא ללכת לשם יותר. ואז אני אמות באמת.

 

[ליידי באבא3]

תגובה ב"שליפה"

תגובה שאני "שולפת" כשהראש שלי כואב (הייתי אצל הפסיכולוגית היום ועוד לא התקלחתי):

יקירתי, את חייבת לטלפן לער"ן/ קו תמיכה/ מישהוא שאכפת לו. את ערב יומולדת ולכולם קשה במצב הזה. אני בעצמי במצב מאוד קשה. את יודעת שאת חכמה ומוכשרת ולהרבה אנשים אכפת לך - עובדה שיש יחסית הרבה אנשים שרוצים להרחיב את הקשר איתך מעבר לעולם הוירטואלי ואת מסרבת מסיבותייך שלך. אני מבינה ומכבדת את זה אבל... תחשבי על הבלוג שלך. תחשבי על היכולת שלך לגעת באנשים, על כושר הביטוי שלך, על האנשים בפורום שאכפת להם ממך. זהו בינתיים. תחזיקי מעמד.

 

[אלומת האור]

חשבתי על זה, אבל לא בא לי שישלחו לי ניידת

וכשמדברים על פגיעה עצמית הם עושים את זה. חוץ מזה מה זה יעזור כבר. שיגידו לי "אנחנו שומעים ש..." ויחזרו מילה במילה על מה שאמרתי. זה בדרך כלל מה שהם עושים.

תודה רבה, אני מעריכה מאוד את זה שכתבת לי. הולכת לטפל בעצמי קצת.

 

[ליידי באבא3]

אין לי נסיון עם ער"ן

פשוט כתבתי לך את זה בגלל שאת במצוקה. חוץ מזה הם מחוייבים לנהלים מסויימים. תחזיקי מעמד

 

[מילקי110]

תחזיקי מעמד אלומונת

את עוזרת ועושה טוב לאנשים הלוואי ויכולתי לגמול לך באיזשהי צורה

מקווה שתרגישי טוב הלוואי ויכולתי לעשות משהו

 

[אלומת האור]

תודה רבה, אני מעריכה את זה מאוד

 

[מחבקת עצים סדרתית]

אלומונת

(קצת ט)

מצטערת שלא הייתי פה כשהיה לך קשה.
איך את מרגישה היום?

(ואני חושבת שבער"ן הם מסוגלים להבין את ההבדל בין פציעה עצמית לאובדנות. אני מקווה, כי אם לא, אז המצב רע.)

 

[אלומת האור]

אין לאן להימלט מהכאב הזה

ואני לא מדברת רק על הכאב הנפשי, אלא גם כאב פיזי ממחלה שיש לי. אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי. אולי אקח אופטלגין או משהו, בתקווה שיעזור.

 

[someone343]

איתך

 

[ליידי באבא3]

 

[מחבקת עצים סדרתית]

דואגת לך, מותק. מקווה שיהיה לך ערב שקט ונטול כאבים, רגשיים ופיזיים.
תנסי לישון כמו שצריך

 

[אלומת האור]

תודה ענקית לכולכן

חיממתן לי את הלב ביום הלא קל והמציף שעבר עליי. הרגשתי את האהבה שלכן, והיא לגמרי הרימה אותי מהקרשים, אז תודה אישית וקבוצתית לכל מי ששימח אותי!

 

[אלומת האור]

רע לי מאוד - טריגר

בעודי מבלמסת בפראות ובאכזריות ראויה לשמה, עשיתי פתאום הקשר בין הסיבה שבגללה אני אוכלת ככה, לבין אופן האכילה. והזדעזעתי לגלות ולהבין את זה סוף סוף. ובא לי למות, כי זה לא זיכרון שאפשר לחיות אתו בלי לעבד אותו, בלי לספר אותו למישהו, בלי שיחבקו אותי ויאמינו לי. אני יושבת פה מובסת לטובת ערמות של אוכל על גבי ערמות, ובעצמי מרגישה עירומה ועריה. אין לי כוח לעשות כלום למרות שיש לי המון מה לעשות. פיקוח בולמוס דוחה שבת. ואין לי כוח עוד.

 

[ליידי באבא3]

כפי שכבר כתבתי בעבר, צריך ללמוד לזהות טריגרים/ התנהגויות מזיקות ו"להרוג אותם כשהם קטנים" - לצאת לסיבוב רגלי קצר בחוץ, לעשות ספורט - בבית או בחוץ, להרים טלפון לער"ן/ קו תמיכה/ מישהוא, לראות טלוויזיה, לגלוש באינטרנט וכו'. חוץ מזה יש לך עבודה חדשה - והיא אפילו מהווה קידום - אז יש לך סיבה לשמוח ולהתגאות בעצמך! (לא רוצה להיגרר ל"השוואות", אבל אני מתכוונת למה שאני אומרת).