רע, כל כך רע

[אלומת האור]

ספורט לא בבית ספרנו

אין לי אוויר בקושי לעלות מדרגות. לצאת החוצה - רק אם יש לי משהו שמספיק מושך אותי כמו חנות שמוכרת מאכלי בולמוס, או לראות את איילה שלי.
טלוויזיה לא מעניינת אותי, בקושי עובדת אצלי.
ונכון, יש לי מלאאאאאאאא סיבות טובות לשמוח ולהתגאות בעצמי, ורוב הזמן אני גם מסוגלת לראות אותן, להכיר תודה עליהן ולשמוח בהן, רק מה? כמה דקות אחרי ההיי אני נופלת לדאון ברמה של פגיעה עצמית אפילו. אז מה כל זה שווה? למה אני לא יודעת לשמוח ולהישאר בשמחה הזאת בלי להסתחרר וליפול אחר כך חזק?
חיבוק חזרה!