תודה, תכף עונה לך למסר האחרון + טריגר ענק
ישבתי במרפאה שבעיר האחרת, לא קשורה לפסיכיאטריה בכלל, וקשקשתי עם אנשים בתור. אישה אחת התיישבה לידי וסתם דיברנו ואמרה לי שכדאי לי לעשות הליכה כל יום במשך שעה (דיברנו על עודף משקל, בין השאר) ואז אמרתי לה שקשה לי לצאת מהבית בגלל חרדה ודיכאון, ואז היא התחילה לבכות ואמרה לי 'לא, אל תגידי לי את זה, בבקשה ממך' ובכתה ובכתה. לא רציתי לחטט, אבל מיד היא סיפרה לי שהיה לה בן, בן יחיד, שהיה חולה במאניה דיפרסיה וסכיזופרניה והוא התאבד לפני 5 שנים... מה אני אגיד לכם... התחלתי ישר לבכות ביחד איתה והיא אמרה לי שהיא רוצה לחזק אותי, שסיפרה לי את זה דווקא כדי לעודד אותי לצאת מהדיכאון כמה שאני יכולה ולהעסיק את עצמי ושהיא לא מטפלת בעצמה נפשית כי היא חזקה ורק חשוב לה כל היום לעבוד כדי להסיח את הדעת, ויש לה בן זוג... האבא של הבן שהתאבד הוא גם חולה נפש, והיא לא ידעה מזה כשהתחתנה. הוא אלכוהוליסט וכל הזמן מתאשפז, הם לא בקשר. ושתינו התייפחנו שם בחדר ההמתנה, ומה אני אגיד לכם, הכול מתגמד כל כך מול אישה שאיבדה את היקר לה מכול, הבן היחיד שהיה לה, שהיא טיפחה כל השנים... איך אפשר לשרוד ולהיות כל כך חזקה??? היא אמרה לי שאפילו לרגע לא חשבה לגמור עם החיים שלה, כי יש לה בשביל מה לחיות, אלה החיים שלה והיא מתכוונת לחיות ולמצות אותם, רק מה, בכל רגע פנוי שיש לה היא בוכה וחייבת להעסיק את עצמה... כל כך הצטערתי ששיתפתי אותה בכך שאני סובלת מדיכאון... ישר ניסיתי לשמח אותה... היא שאלה אותי איך אני מעבירה את הזמן ואמרתי לה קצת על העבודות שלי ועל זה שאני סטודנטית מצטיינת והיא שמחה ואמרה לי שאני אהיה חזקה... היא עוד אמרה לי שאני אהיה חזקה!!! המילים נאלמו ונעלמו לי אל מול הכאב הכי נורא שיכול להיות לבן אנוש, לאימא... כבר הכרתי הורים שכולים מסיבות כאלו ואחרות (בעיקר מחלות), אבל מעולם לא פגשתי הורה שכול מכך שהילד שלו התאבד... כמה נורא... לא ידעתי איך לחזק אותה ובסוף היא חיזקה אותי, אבל היא הותירה אותי לגמרי חסרת אונים מול הכאב הזה. איזה אסון. איך היא ממשיכה לחיות. שאלוהים יברך אותה בבריאות הנפש והגוף... גם היא חרדתית, אבל לא רוצה טיפול כי היא מספיק חזקה ויש לה את התמיכה מבן הזוג... אוי, אני לא יודעת איך להמשיך את היום הזה. הותשתי לגמרי והסרקוול לא עזר. אני לוקחת עוד רבע (התייעצתי עם איילה והיא הסכימה).
