הצורך הכי קשה, הכי כואב בחיים שלי ט'
שהיא תציל אותי, שהיא תראה אותי, שהיא תראה מה הוא עושה לי, שהיא תפסיק לעשות לי את מה שהיא עושה לי, הכול בזמן הווה, הכול כאילו קורה עכשיו, ואני אינני מסוגלת לעצור. אני מנסה לטלטל את הראש, לעסוק בדברים אחרים, לישון, אבל זה בא, זה ממשיך לבוא, שהיא תפסיק להתעלם ממני, שתראה, שתראה, שתראה, איך היא לא ראתה כלום, איך היא בעצמה המשיכה לתקוף ולתקוף נפשית, מילולית, ואיך היא לא ראתה מה קורה לבת שלה לילה לילה מסתכלת הלבנה בפרחים אשר הנצו בגינה... איך קראה לו שייקח את הילדה, שאין לה כוח לילדה, איך חיבקה את אחותי מולי כדי להוציא לי את העיניים ולקרוא לי קנאית. למה? למה?
ואני מעתיקה הכול לאיילה ואני מספרת לה ואני רואה איך בעיניים שלה היא כואבת אותי, אני רואה את הנשימה הנעתקת, אני רואה את הדף החלק של השתיקה, שהיא מנסה לתת לי מקום. אפשר לטבוע במבטי האיילה שלה העמוקים, אפשר ללכת איבוד בקול הנעים שלה ובחיבוק הרך.
זה מה שכתבתי לה (בתוספת כמה אלמנטים גרפיים וכמה פרטים שאשמיט כמובן) וצירפתי למתנה שקניתי לה לראש השנה - סט מהבודי שופ של דברים רכים ופופיים כאלה באריזה יפה - מגבות זעירות, ספוגים בשלל מרקמים וצורות, וכל מיני כאלה:
לאיילה האהובה והיקרה, נווה המדבר שלי, שתמיד רואה את הפרח שבתוך האדמה הבקועה, הפצועה, הסדוקה והחרבה של חיי; שתמיד רואה את הרעב והצמא האדירים והבלתי נתפסים שלי לאהבה, הכלה, הקלה וקבלה, ותמיד מנסה להזין ולהשקות, לערסל, לעטוף ולפצות. הכי תודה שבעולם על ענן הרכות המגן שאת מנסה לארוג ולטוות מסביבי בסבלנות אין קץ, ועל ההתגייסות למעני; על המילים, המבטים, הקול והכול. אוהבת הכי המון ביותר, ומנסה להחזיר ולו מעט ובסמליות קצת מהרכּוּת הזאת גם לך...
ולא יכולתי שלא לחייך לעומת מה שכתבת על ההוצאות לאור
