אלומת האור
New member
רע לי ממש
שוב התנודות האלה במצב הרוח. דיכאון כמו אבל. אולי זה בגלל החברה שלי שנפטרה בשבוע שעבר. אולי זה בגלל שהקציבו לי זמן לאשפוז. אולי בגלל שהפסדתי לימודים היום, וזה מעולם לא קרה לי באוני'. אולי זה בגלל ששותפה שלי יצאה (שוב) עם חבר שלה לסרט ולא אמרו לי שלום והרגשתי נטושה, ואולי... אולי בגלל שאני צריכה להתגנב לאיילה ולדאוג שלא רואים אותי (כי אני לא אמורה להיפגש איתה כשאני באשפוז) ולפחד שאולי לא יהיה לה זמן בשבילי (ואני זקוקה לה כל כך כל כך כל כך), ואולי זה בגלל ההזדקקות הכל כך כל כך כל-ככית הזאת. ואולי בגלל שהיה לי קשה היום בטיפול האישי. הקראתי משהו שכתבתי, אולי אני אפרסם את זה בבלוג שלי, כי זה יכול לעזור גם לאחרים. אולי. אולי. והכול מרגיש לי חסר טעם וחסר פואנטה וחסר תוחלת, ואני מתגעגעת למשהו שאין ואפילו שלא היה, ואני פוחדת כי אני מידרדרת ואני פוחדת כי אני אוכלת בלי הפסקה וגם אם זה דברים בריאים זה עדיין בולמוס והגזמה פראית. ועצב עמוק מחלחל בי.
עכשיו האשפוז עצמו נותן לי איזו שהיא תחושה מוחזקת ומחזקת, ומה יהיה כשהוא ייגמר? לאיזו מסגרת אני אעבור? ומה יהיה עם הצורך הכל כך חזק הזה בניחומים של איילה, בעיניים הטובות שלה, בצחוקים שלנו (היום צחקנו קצת והיה נעים וטוב). גם הקולגה של איילה ראתה אותי היום ושמחה מאוד לראות אותי ובאה ללחוץ לי את היד. והרופאה המחליפה שבדקה אותי היום באשפוז יום כי הרופא שלי לא יכול היה להתפנות, גם היא הייתה כל כך טובה אליי. וכשטובים אליי זה עושה לי לבכות וגם כשלא טובים אליי.
ושוב הסאגה עם בזק נמשכת... כמה אפשר לסבול מהחלאות האלה
לפחות פעמיים בשבוע מדברים, שולחים טכנאי, לא פותרים את הבעיה, מנסים שוב, לא פותרים, מנסים שוב, במשך שנה יש לי כל הזמן ניתוקים בגלישה ורעשים בקו ואף אחד לא מבין למה. פוסטמות.
שוב התנודות האלה במצב הרוח. דיכאון כמו אבל. אולי זה בגלל החברה שלי שנפטרה בשבוע שעבר. אולי זה בגלל שהקציבו לי זמן לאשפוז. אולי בגלל שהפסדתי לימודים היום, וזה מעולם לא קרה לי באוני'. אולי זה בגלל ששותפה שלי יצאה (שוב) עם חבר שלה לסרט ולא אמרו לי שלום והרגשתי נטושה, ואולי... אולי בגלל שאני צריכה להתגנב לאיילה ולדאוג שלא רואים אותי (כי אני לא אמורה להיפגש איתה כשאני באשפוז) ולפחד שאולי לא יהיה לה זמן בשבילי (ואני זקוקה לה כל כך כל כך כל כך), ואולי זה בגלל ההזדקקות הכל כך כל כך כל-ככית הזאת. ואולי בגלל שהיה לי קשה היום בטיפול האישי. הקראתי משהו שכתבתי, אולי אני אפרסם את זה בבלוג שלי, כי זה יכול לעזור גם לאחרים. אולי. אולי. והכול מרגיש לי חסר טעם וחסר פואנטה וחסר תוחלת, ואני מתגעגעת למשהו שאין ואפילו שלא היה, ואני פוחדת כי אני מידרדרת ואני פוחדת כי אני אוכלת בלי הפסקה וגם אם זה דברים בריאים זה עדיין בולמוס והגזמה פראית. ועצב עמוק מחלחל בי.
עכשיו האשפוז עצמו נותן לי איזו שהיא תחושה מוחזקת ומחזקת, ומה יהיה כשהוא ייגמר? לאיזו מסגרת אני אעבור? ומה יהיה עם הצורך הכל כך חזק הזה בניחומים של איילה, בעיניים הטובות שלה, בצחוקים שלנו (היום צחקנו קצת והיה נעים וטוב). גם הקולגה של איילה ראתה אותי היום ושמחה מאוד לראות אותי ובאה ללחוץ לי את היד. והרופאה המחליפה שבדקה אותי היום באשפוז יום כי הרופא שלי לא יכול היה להתפנות, גם היא הייתה כל כך טובה אליי. וכשטובים אליי זה עושה לי לבכות וגם כשלא טובים אליי.
ושוב הסאגה עם בזק נמשכת... כמה אפשר לסבול מהחלאות האלה
לפחות פעמיים בשבוע מדברים, שולחים טכנאי, לא פותרים את הבעיה, מנסים שוב, לא פותרים, מנסים שוב, במשך שנה יש לי כל הזמן ניתוקים בגלישה ורעשים בקו ואף אחד לא מבין למה. פוסטמות.
