ויויאן טאץווד
Member
פה הכוונה בפורום כאב?
כשכתבתי את זה אתמול (בהתקף אצבעות מקלידות בשעת לילה מאוחרת
) אז אחר כך חשבתי להוסיף שזו מחלת הכאב הכרוני הראשונה שהיתה לי (אני חיה איתה כבר בדיוק 20 שנה, עכשיו כשאני חושבת על זה).
ושאחריה יש לי עוד רשימה ארוכה של מחלות כאב כרוני, שבדרך חתחתים למדתי לחיות איתם. ואז כשהגיע התת"כ, ובאבחונים כל הזמן שאלו אותי על כאבים, ועל כל כאב אמרתי: זה לא קשור וזה לא קשור. ובכלל היה שלב שחשבתי שאני פחות "מתרגשת" מהכאבים כי אני כל כך רגילה כבר לחיות איתם. אבל אני מבינה שחולי פיברו סובלים מכאבים הרבה יותר חזקים, ואילו הסבל של התת"כ הוא בדברים אחרים יותר בלתי נסבל.
אבל אין ספק שכבר למדתי דבר או שניים בדרך, בעיקר ממה להמנע. ואת זה שאפשר לחיות עם כאב. ז"א למצוא את הדרך לחיות איתו בשלום ובאיזון וכך הוא גם "נרגע" נניח. עד שזה הופך להיות רעש לבן שאתה בכלל לא זוכר שיש חיים בלעדיו.
סגור סוגריים:
אבל אז נזכרתי שהיא לא הראשונה.
היה לי איזה רגע של נוסטלגיה, ולמיטב זכרוני אני חושבת שהעקמת שהתפרצה בגיל 12 או משהו כזה היתה מחלת הכאב הכרונית הראשונה.
לימים הבנתי איך הכל קשור להכל ואיך דבר גרם לדבר. ויש לי בטח עוד מה ללמוד.
אנחנו כמובן לא עושים תחרות, אבל נזכרתי איך עם העקמת הכי קשה היה לי לשבת 50 דקות בשיעור בכיתה. הייתי יושבת עם רגליים מקופלות, במין תנוחת יוגה כזו וכל הזמן מחליפה צד, והמורים לא אהבו את זה, רצו שאני "אשב ישר".
ואין לדעת, אולי גם זו הסיבה שלא גמרתי תיכון.
(מסיבות אחרות משלך, גם אני השלמתי את חינוך החובה שלי מהבית, באקסטרני. וחבל שלא עזבתי קודם
)
מעניין להסתכל אחורה ולראות איזה נראטיב שפתאום אתה מבין אותו דרך פריזמה מסוימת..
שבוע טוב
כשכתבתי את זה אתמול (בהתקף אצבעות מקלידות בשעת לילה מאוחרת
ושאחריה יש לי עוד רשימה ארוכה של מחלות כאב כרוני, שבדרך חתחתים למדתי לחיות איתם. ואז כשהגיע התת"כ, ובאבחונים כל הזמן שאלו אותי על כאבים, ועל כל כאב אמרתי: זה לא קשור וזה לא קשור. ובכלל היה שלב שחשבתי שאני פחות "מתרגשת" מהכאבים כי אני כל כך רגילה כבר לחיות איתם. אבל אני מבינה שחולי פיברו סובלים מכאבים הרבה יותר חזקים, ואילו הסבל של התת"כ הוא בדברים אחרים יותר בלתי נסבל.
אבל אין ספק שכבר למדתי דבר או שניים בדרך, בעיקר ממה להמנע. ואת זה שאפשר לחיות עם כאב. ז"א למצוא את הדרך לחיות איתו בשלום ובאיזון וכך הוא גם "נרגע" נניח. עד שזה הופך להיות רעש לבן שאתה בכלל לא זוכר שיש חיים בלעדיו.
סגור סוגריים:
אבל אז נזכרתי שהיא לא הראשונה.
היה לי איזה רגע של נוסטלגיה, ולמיטב זכרוני אני חושבת שהעקמת שהתפרצה בגיל 12 או משהו כזה היתה מחלת הכאב הכרונית הראשונה.
לימים הבנתי איך הכל קשור להכל ואיך דבר גרם לדבר. ויש לי בטח עוד מה ללמוד.
אנחנו כמובן לא עושים תחרות, אבל נזכרתי איך עם העקמת הכי קשה היה לי לשבת 50 דקות בשיעור בכיתה. הייתי יושבת עם רגליים מקופלות, במין תנוחת יוגה כזו וכל הזמן מחליפה צד, והמורים לא אהבו את זה, רצו שאני "אשב ישר".
ואין לדעת, אולי גם זו הסיבה שלא גמרתי תיכון.
(מסיבות אחרות משלך, גם אני השלמתי את חינוך החובה שלי מהבית, באקסטרני. וחבל שלא עזבתי קודם
מעניין להסתכל אחורה ולראות איזה נראטיב שפתאום אתה מבין אותו דרך פריזמה מסוימת..
שבוע טוב
