רק רציתי להגיד
- פותח הנושא סנטה
- פורסם בתאריך
L i T a L 1
New member
שלום קוראים לי ליטל
ואני בת 17 וחצי הפורום הזה בא לי בידיוק במקום כי אני יוצאת למסע ביום שלישי לפנות בוקר. האמת היא שאני דיי הסטרית מהרעיון בעיקר אחרי שאמרו לנו שכול םמשתנים שם ואני די פוחדת מזה, אני לא רוצה להשתנות רק להתחזק. בכל מקרה למישהו יש עצות איך לעבור את המסע? מה לקחת? מה מיותר? אני ממש לא יודעת.... היה לנו סמינר הכנה בלוחמי הגטאות ביום רביעי חמישי וחזרתי יותר מבולבלת ממה שהייתי לפני זה... אחרי המסע אני כניראה יפתח בלוג עם תמונות והיומן שאני יכתוב ואם כן אני יפרסם אותו פה מחכה לתגובות אני
ואני בת 17 וחצי הפורום הזה בא לי בידיוק במקום כי אני יוצאת למסע ביום שלישי לפנות בוקר. האמת היא שאני דיי הסטרית מהרעיון בעיקר אחרי שאמרו לנו שכול םמשתנים שם ואני די פוחדת מזה, אני לא רוצה להשתנות רק להתחזק. בכל מקרה למישהו יש עצות איך לעבור את המסע? מה לקחת? מה מיותר? אני ממש לא יודעת.... היה לנו סמינר הכנה בלוחמי הגטאות ביום רביעי חמישי וחזרתי יותר מבולבלת ממה שהייתי לפני זה... אחרי המסע אני כניראה יפתח בלוג עם תמונות והיומן שאני יכתוב ואם כן אני יפרסם אותו פה מחכה לתגובות אני
la bella dama
New member
איזה מאגניב!!!
אני טסה בין שני לשלישי לפולין....
אני טסה בין שני לשלישי לפולין....
שלום חבר'ה!
אני הייתי במסע לפולין בסוכות... זאת החוויה הרוחנית\נפשית הכי חזקה שעברתי עד עכשיו בחיים שלי (אני בסך הכל בן 17 וחצי חחח) למזלי כל חברי המשלחת היו האנשים הכי טובים שיכלתי לבקש ולדעתי זה עושה את כל החוויה.... המסע הזה חיבר אותי לאנשים מהשכבה שלא חשבתי מעולם שאתחבר אליהם! הייתי עושה את אותו מסע בדיוק מבלי אפילו להסס! זאת חוויה קסומה ומצמררת באותו זמן ואני חושב שכל יהודי חייב אבל ח-י-י-ב לעבור אותה!
אני הייתי במסע לפולין בסוכות... זאת החוויה הרוחנית\נפשית הכי חזקה שעברתי עד עכשיו בחיים שלי (אני בסך הכל בן 17 וחצי חחח) למזלי כל חברי המשלחת היו האנשים הכי טובים שיכלתי לבקש ולדעתי זה עושה את כל החוויה.... המסע הזה חיבר אותי לאנשים מהשכבה שלא חשבתי מעולם שאתחבר אליהם! הייתי עושה את אותו מסע בדיוק מבלי אפילו להסס! זאת חוויה קסומה ומצמררת באותו זמן ואני חושב שכל יהודי חייב אבל ח-י-י-ב לעבור אותה!
שירה מישמיש
New member
שלום לכולם!
היי, אני חדשה בפורום, כולם חדשים האמת כי זה פורום חדש... 3/4 מהמקורות שלי היו במחנות (ההורים של אבא שהגיעו מפולין ואמא של אמא שהגיעה מיגוסלביה) ההורים של אבא הכירו והתאהבו אצל שינדלר (מצאו מקום להכיר בו) וסבתא שרדה את אושוויץ. הייתי לפני שנתיים במשלחת לפולין והתאכזבתי שלא הספקנו להכנס למפעל של שינדלר בכל מקרה, ספרו חוויות
היי, אני חדשה בפורום, כולם חדשים האמת כי זה פורום חדש... 3/4 מהמקורות שלי היו במחנות (ההורים של אבא שהגיעו מפולין ואמא של אמא שהגיעה מיגוסלביה) ההורים של אבא הכירו והתאהבו אצל שינדלר (מצאו מקום להכיר בו) וסבתא שרדה את אושוויץ. הייתי לפני שנתיים במשלחת לפולין והתאכזבתי שלא הספקנו להכנס למפעל של שינדלר בכל מקרה, ספרו חוויות
lior drumer
New member
שלום לכולם..
אוקי אז אולי לפי הכינוי אתם יכולים להבין באיזה פורום אני מבלה ברוב שעות היום.. בכל אופן זה בסדר לכל הגאונים באנגלית אני יודע שמתופף לא כותבים ככה אבל זה שלוש שנים שאני כותב עם M אחת - אז תודה בכל מקרה לכל מי ששם לב.. אוקי אז שמי ליאור ואני בקרוב מאוד אהייה בן 17 ואני עולה לי"ב.. אני השתתפתי במסע לפולין בתחילת מרץ.. בתקופה כמעט הכי קשה בפולין, הקור שם פשוט בלתי נסבל, באותו היום שנחתנו זה היה יום אחרי סערה שהתחוללה בוארשה וערימות השלג היו בלתי יאומנות.. הטעותש שלי היתה לא הבאתי איתי מגן אוזניים וסבלתי שם מאוד, גם שנחתנו לא הייתי עם גטקס (אני מניח שרוב הנוסעים לפולין אמורים לדעת מה זה) אז בכלל היה לי קר ובהזדמנות הראשונה שהיתה לי שמתי עלי גטקס.. בכל אופן המסע שלי הוא סיכום של הכנה שלמה של כל החיים שלי, במיוחד כאשר כל המשפחה שלי מצד אבי נספו בשואה, זכיתי להכיר את סבי בלבד בידיעה שהצליחו לעלות לארץ עוד שני דודים של אבי אשר נפטרו עוד לפני לידתי וכמו כן גם סבתי נפטרה עוד לפני שבכלל הייתי בתכנון. אבי יליד 39, בינואר כלומר כלומר מספר חודשים לפני פרוץ כל התקופה הנוראים שחוו היהודים באירופה.. המזל הוא שהורי אבי עוד הספיקו לעלות ארצה ובכך אבי נולד פה בארץ, סבי ז"ל היה עפיל ב"בית"ר" ועסק המון למען קידום מעמד היהודים וכמו כן הגשמת חזונו של זאב ז'בוטינסקי והמטרה הסופית היתה לעלות לארץ הקודש, משפחתו של אבי היו מבוססים מאוד במיוחד הוריה של סבתי אשר התגוררו בנובו סנצ' ועיקר עיסוקם היה סביב העור, לכן לא היו יכולים לעזוב הכל ולעלות ארצה ביחד עם הצעירים של זמנם שהיו סבא וסבתא שלי - דבר שהתברר כטעות חמורה. הכאב שלי הוא עצום, קשה לי מאוד לחיות סביב משפחתי הקרובה בוא ובואתו זמן שלרבים מאיתנו ישנם עוד סבים סבתות דודים ודודות. כמו שכבר יצא לכם לראות הורי לא צעירים במיוחד, אבי שיזכה לחיים ארוכים אוטוטו בן 66 ויש לו ילד בן 17... המסע שלי היה מלא רגשות, הכאב העצום התבטא בכל כך הרבה דברים, אני רוצה לשתף אתכם בהרגשה שחוויתי במקום שבוא נשברתי והתחלתי לבכות כמו ילד קטן.. זה היה שעמדנו באושוויץ 1, ליד הכניסה המקוללת שכל העולם מכיר עליה כתוב המשפט המפורסם והאיום מכל, כפי שידוע לרובכם בדיוק ליד הכניסה היה מקום שבוא עמדו תזמורת המחנה וניגנו להשרות אווירה נינוחה בעת הכניסה למחנה הריכוז. באותו מקום בדיוק עמדה מדרשיית שלהבות וניגנו את השיר "חמול על מעשייך" ביחד עם הרב שלהם אשר ניגן על הכלי היהודי הידוע מכל - הקלרינט. שם נשברתי, הדמעות זלגו מעני ולא פסקו עד לאחר הקראת השמות בביתן 27. ואני כל כך התרגזתי כי הלוואי והייתי יכול להקריא את כל רשימת השמות לפחות לתת את הכבוד הראוי להם לקבל, אבל פשוט לא יכולתי. קשר עם סבא וסבתא לא היה, הידיעות פה בארץ לא היו מדוייקות והכל היה מעורפל למרות שכולם ידעו שהמצב לא טוב, אך העדיפו להתעלם ולהאמין כי הכל בסדר ולכן לא היתה התעניינות מצב אבי לגבי כל משפחתו, ואני היום לא יכול אפילו לגלות שמות. ניסיתי את מזלי כשביקרנו בקיבוץ לוחמי הגיטאות, לברר פרטים בספריה הענקית אך את רוב הפרטים שנתנו לי שם כבר ידעתי. למרות שהיום אני יודע את הרחוב המדויק איפה גרו ואולי בעזרת ה' יבוא היום ואני יחזור אל אותו המקום, למרות שהמסע לא נתן לי חשק לחזור למקום האיום ביותר בכל העולם הזה. במהלך המסע כתבתי יומן מסע ותיעדתי רגע וררדע בכל מה שמתרחש שם ועל זה אני שמח מאוד שלא התעצלתי כמו רבים אחרים. אני ממש מאוכזב שלא לקחתי איתי מצלמת וידיאו ומציע לכל אחד ואחת שיש לו אולי סיפור זהה לשלי לקחת איתו מצלמה כי זה חשוב מאוד. אני חייב לציין שדווקא היו לנו כמה רגעים מהנים, כמו הביקור במכרה המלח אבל עדין תמיד חזרתי למציאות והכאב חזר לליבי. אני לא ילך עכשיו ואספר לכם על יום יום במסע, אהייה מוכן לעזור בשמחה לכל אחד ואחת שמתכוונ/ת לסוע. ממליץ בחום לכל אחד ואחת ללכת למסע, גם לאלו שאין להם ממש קשר ישיר אליו כי אסור לשכוח את מה שהיה.. הפחד שלי שבעוד כמה מאות שנים לא יזכרו את האירוע הקשה ביותר בתולדות העם היהודי וחייב תמיד להעביר הלאה אל הדור הבא וסור לשכוח.. כפי שנאמר "אם לא נדע את עברנו לא נדע את עתידנו".. לרשותכם תמיד ליאור..!
אוקי אז אולי לפי הכינוי אתם יכולים להבין באיזה פורום אני מבלה ברוב שעות היום.. בכל אופן זה בסדר לכל הגאונים באנגלית אני יודע שמתופף לא כותבים ככה אבל זה שלוש שנים שאני כותב עם M אחת - אז תודה בכל מקרה לכל מי ששם לב.. אוקי אז שמי ליאור ואני בקרוב מאוד אהייה בן 17 ואני עולה לי"ב.. אני השתתפתי במסע לפולין בתחילת מרץ.. בתקופה כמעט הכי קשה בפולין, הקור שם פשוט בלתי נסבל, באותו היום שנחתנו זה היה יום אחרי סערה שהתחוללה בוארשה וערימות השלג היו בלתי יאומנות.. הטעותש שלי היתה לא הבאתי איתי מגן אוזניים וסבלתי שם מאוד, גם שנחתנו לא הייתי עם גטקס (אני מניח שרוב הנוסעים לפולין אמורים לדעת מה זה) אז בכלל היה לי קר ובהזדמנות הראשונה שהיתה לי שמתי עלי גטקס.. בכל אופן המסע שלי הוא סיכום של הכנה שלמה של כל החיים שלי, במיוחד כאשר כל המשפחה שלי מצד אבי נספו בשואה, זכיתי להכיר את סבי בלבד בידיעה שהצליחו לעלות לארץ עוד שני דודים של אבי אשר נפטרו עוד לפני לידתי וכמו כן גם סבתי נפטרה עוד לפני שבכלל הייתי בתכנון. אבי יליד 39, בינואר כלומר כלומר מספר חודשים לפני פרוץ כל התקופה הנוראים שחוו היהודים באירופה.. המזל הוא שהורי אבי עוד הספיקו לעלות ארצה ובכך אבי נולד פה בארץ, סבי ז"ל היה עפיל ב"בית"ר" ועסק המון למען קידום מעמד היהודים וכמו כן הגשמת חזונו של זאב ז'בוטינסקי והמטרה הסופית היתה לעלות לארץ הקודש, משפחתו של אבי היו מבוססים מאוד במיוחד הוריה של סבתי אשר התגוררו בנובו סנצ' ועיקר עיסוקם היה סביב העור, לכן לא היו יכולים לעזוב הכל ולעלות ארצה ביחד עם הצעירים של זמנם שהיו סבא וסבתא שלי - דבר שהתברר כטעות חמורה. הכאב שלי הוא עצום, קשה לי מאוד לחיות סביב משפחתי הקרובה בוא ובואתו זמן שלרבים מאיתנו ישנם עוד סבים סבתות דודים ודודות. כמו שכבר יצא לכם לראות הורי לא צעירים במיוחד, אבי שיזכה לחיים ארוכים אוטוטו בן 66 ויש לו ילד בן 17... המסע שלי היה מלא רגשות, הכאב העצום התבטא בכל כך הרבה דברים, אני רוצה לשתף אתכם בהרגשה שחוויתי במקום שבוא נשברתי והתחלתי לבכות כמו ילד קטן.. זה היה שעמדנו באושוויץ 1, ליד הכניסה המקוללת שכל העולם מכיר עליה כתוב המשפט המפורסם והאיום מכל, כפי שידוע לרובכם בדיוק ליד הכניסה היה מקום שבוא עמדו תזמורת המחנה וניגנו להשרות אווירה נינוחה בעת הכניסה למחנה הריכוז. באותו מקום בדיוק עמדה מדרשיית שלהבות וניגנו את השיר "חמול על מעשייך" ביחד עם הרב שלהם אשר ניגן על הכלי היהודי הידוע מכל - הקלרינט. שם נשברתי, הדמעות זלגו מעני ולא פסקו עד לאחר הקראת השמות בביתן 27. ואני כל כך התרגזתי כי הלוואי והייתי יכול להקריא את כל רשימת השמות לפחות לתת את הכבוד הראוי להם לקבל, אבל פשוט לא יכולתי. קשר עם סבא וסבתא לא היה, הידיעות פה בארץ לא היו מדוייקות והכל היה מעורפל למרות שכולם ידעו שהמצב לא טוב, אך העדיפו להתעלם ולהאמין כי הכל בסדר ולכן לא היתה התעניינות מצב אבי לגבי כל משפחתו, ואני היום לא יכול אפילו לגלות שמות. ניסיתי את מזלי כשביקרנו בקיבוץ לוחמי הגיטאות, לברר פרטים בספריה הענקית אך את רוב הפרטים שנתנו לי שם כבר ידעתי. למרות שהיום אני יודע את הרחוב המדויק איפה גרו ואולי בעזרת ה' יבוא היום ואני יחזור אל אותו המקום, למרות שהמסע לא נתן לי חשק לחזור למקום האיום ביותר בכל העולם הזה. במהלך המסע כתבתי יומן מסע ותיעדתי רגע וררדע בכל מה שמתרחש שם ועל זה אני שמח מאוד שלא התעצלתי כמו רבים אחרים. אני ממש מאוכזב שלא לקחתי איתי מצלמת וידיאו ומציע לכל אחד ואחת שיש לו אולי סיפור זהה לשלי לקחת איתו מצלמה כי זה חשוב מאוד. אני חייב לציין שדווקא היו לנו כמה רגעים מהנים, כמו הביקור במכרה המלח אבל עדין תמיד חזרתי למציאות והכאב חזר לליבי. אני לא ילך עכשיו ואספר לכם על יום יום במסע, אהייה מוכן לעזור בשמחה לכל אחד ואחת שמתכוונ/ת לסוע. ממליץ בחום לכל אחד ואחת ללכת למסע, גם לאלו שאין להם ממש קשר ישיר אליו כי אסור לשכוח את מה שהיה.. הפחד שלי שבעוד כמה מאות שנים לא יזכרו את האירוע הקשה ביותר בתולדות העם היהודי וחייב תמיד להעביר הלאה אל הדור הבא וסור לשכוח.. כפי שנאמר "אם לא נדע את עברנו לא נדע את עתידנו".. לרשותכם תמיד ליאור..!
thunderstorm
New member
שלום ../images/Emo13.gif
קודם כל, כל הכבוד שאת יוצאת, זו תהיה חוויה שלא תשכחי. באמת. אל תהיי היסטרית, תנסי להירגע. נכון, את הולכת לעבור חוויה לא קלה בכלל, אבל את לא לבד. יהיו איתך אנשים שיעזרו לך ויתמכו בך, ואת תעזרי להם ותתמכי בהם. בקשר לבלבול - נכון שאת מבולבלת עכשיו, את תהיי עוד יותר מבולבלת שם. את תרגישי כל רגש אפשרי - הכל. לגבי השינוי - חלק משינוי זה גם להתחזק. ואת תתחזקי שם, אני מבטיחה לך. כל דבר שתרגישי שם הוא לגיטימי, לא משנה מה. גם כל דבר שתחשבי הוא לגיטימי. המסע הזה משפיע על כל אחד בצורה שונה, וזה בסדר גמור. אל תפחדי משינוי, או מכל דבר אחר - המסע יפתח לך את הראש וזה טוב. למרות כל הדברים המזעזעים שתראי - זה לא יהיה כל המסע. לא הכל הוא עצב ודיכאון, יש גם הווי חברתי, שעוזר לרכך קצת את המכה. את לא תהיי שם לבד. ובעיקר - כשתחזרי, את יותר ממוזמנת לבוא לספר מה עבר עלייך, על מה חשבת, מה הרגשת. יותר ממומלץ לכתוב יומן מסע - זה גם עוזר לסדר דברים בראש. מה לקחת? טוב, אני מניחה שאת הדברים העיקריים (בגדים וכאלה...) את יודעת שאת צריכה לקחת, ואני מניחה שגם אמרו לכם על דברים כאלה, מה לקחת. בכל מקרה, אני אכתוב פה כמה דברים שלדעתי מאוד מאוד עוזרים... 1) קצת אוכל - מנות חמות או ממתקים ונשנושים. לא הרבה, לא צריך להגזים.. אבל האוכל הפולני לא משו, ומדי פעם זה נחמד שיהיה טעם של בית. אבל שוב, לא להגזים- תמיד אפשר למצוא משהו סביר פלוס לאכול במלון... 2) מוסיקה. אמרתי את זה קודם ואני אגיד את זה שוב - מוסיקה שאת אוהבת נורא נורא תעזור לך, הנסיעות ארוכות, ולא תמיד מצליחים להירדם.. וגם מוסיקה שאת אוהבת זה דבר טוב שעוזר לך להירגע אחרי דברים קשים, אז מומלץ. 3) יומן מסע - מחברת ועט, תמיד שיהיה איתך בתיק. לפעמים מתחשק להוציא ולכתוב אחרי משהו שראית, כדאי מאוד. 4) נרות נשמה + מצית - כמה שאת רוצה, אני בעיקרון לקחתי אחד לכל מחנה. 5) מכתבי טיסה/נסיעה מחברים - עוזר אחרי דברים קשים פתאום לקרוא משהו שמישהו שאת אוהבת כתב לך, לדעת שיש לך לאן לחזור. 6) קמע או משהו קטן שאת מרגישה שנותן לך כוח, שמזכיר את הבית - אבן מזל, ספר תהילים, טבעת שאת אוהבת, תמונה של חברים/משפחה וכו' וכו' - כל אחד ומה שעושה לו טוב. 7) גישה חיובית, בריאה ופתוחה לדברים שתראי, לשיחות שיהיו לך עם אנשים, לרעיונות, להכל. נכון, את באה לראות מה היה, לזכור ולא לשכוח, ללמוד - אבל גם (לדעתי לפחות) - להתבגר, לפתוח את הראש לדברים, להשתנות ולהתחזק. המון בהצלחה, אני מאחלת לך חוויה חזקה ומרגשת, אך לא פחות מזה - מהנה. תזכרי - למרות כל הדברים הקשים שתראי - יש גם המון הווי וכיף חברתי, וזה צד שקשה מאוד בלעדיו. אם יש לך עוד שאלות - אני כאן
קודם כל, כל הכבוד שאת יוצאת, זו תהיה חוויה שלא תשכחי. באמת. אל תהיי היסטרית, תנסי להירגע. נכון, את הולכת לעבור חוויה לא קלה בכלל, אבל את לא לבד. יהיו איתך אנשים שיעזרו לך ויתמכו בך, ואת תעזרי להם ותתמכי בהם. בקשר לבלבול - נכון שאת מבולבלת עכשיו, את תהיי עוד יותר מבולבלת שם. את תרגישי כל רגש אפשרי - הכל. לגבי השינוי - חלק משינוי זה גם להתחזק. ואת תתחזקי שם, אני מבטיחה לך. כל דבר שתרגישי שם הוא לגיטימי, לא משנה מה. גם כל דבר שתחשבי הוא לגיטימי. המסע הזה משפיע על כל אחד בצורה שונה, וזה בסדר גמור. אל תפחדי משינוי, או מכל דבר אחר - המסע יפתח לך את הראש וזה טוב. למרות כל הדברים המזעזעים שתראי - זה לא יהיה כל המסע. לא הכל הוא עצב ודיכאון, יש גם הווי חברתי, שעוזר לרכך קצת את המכה. את לא תהיי שם לבד. ובעיקר - כשתחזרי, את יותר ממוזמנת לבוא לספר מה עבר עלייך, על מה חשבת, מה הרגשת. יותר ממומלץ לכתוב יומן מסע - זה גם עוזר לסדר דברים בראש. מה לקחת? טוב, אני מניחה שאת הדברים העיקריים (בגדים וכאלה...) את יודעת שאת צריכה לקחת, ואני מניחה שגם אמרו לכם על דברים כאלה, מה לקחת. בכל מקרה, אני אכתוב פה כמה דברים שלדעתי מאוד מאוד עוזרים... 1) קצת אוכל - מנות חמות או ממתקים ונשנושים. לא הרבה, לא צריך להגזים.. אבל האוכל הפולני לא משו, ומדי פעם זה נחמד שיהיה טעם של בית. אבל שוב, לא להגזים- תמיד אפשר למצוא משהו סביר פלוס לאכול במלון... 2) מוסיקה. אמרתי את זה קודם ואני אגיד את זה שוב - מוסיקה שאת אוהבת נורא נורא תעזור לך, הנסיעות ארוכות, ולא תמיד מצליחים להירדם.. וגם מוסיקה שאת אוהבת זה דבר טוב שעוזר לך להירגע אחרי דברים קשים, אז מומלץ. 3) יומן מסע - מחברת ועט, תמיד שיהיה איתך בתיק. לפעמים מתחשק להוציא ולכתוב אחרי משהו שראית, כדאי מאוד. 4) נרות נשמה + מצית - כמה שאת רוצה, אני בעיקרון לקחתי אחד לכל מחנה. 5) מכתבי טיסה/נסיעה מחברים - עוזר אחרי דברים קשים פתאום לקרוא משהו שמישהו שאת אוהבת כתב לך, לדעת שיש לך לאן לחזור. 6) קמע או משהו קטן שאת מרגישה שנותן לך כוח, שמזכיר את הבית - אבן מזל, ספר תהילים, טבעת שאת אוהבת, תמונה של חברים/משפחה וכו' וכו' - כל אחד ומה שעושה לו טוב. 7) גישה חיובית, בריאה ופתוחה לדברים שתראי, לשיחות שיהיו לך עם אנשים, לרעיונות, להכל. נכון, את באה לראות מה היה, לזכור ולא לשכוח, ללמוד - אבל גם (לדעתי לפחות) - להתבגר, לפתוח את הראש לדברים, להשתנות ולהתחזק. המון בהצלחה, אני מאחלת לך חוויה חזקה ומרגשת, אך לא פחות מזה - מהנה. תזכרי - למרות כל הדברים הקשים שתראי - יש גם המון הווי וכיף חברתי, וזה צד שקשה מאוד בלעדיו. אם יש לך עוד שאלות - אני כאן
Pukipsey007
New member
../images/Emo24.gif אהלן../images/Emo70.gif
היי ליאור, תודהעל הסיפור המרגש.. אתה מוזמן להשאר, כמובן
היי ליאור, תודהעל הסיפור המרגש.. אתה מוזמן להשאר, כמובן
lior drumer
New member
תודה רבה ../images/Emo9.gif
המסע שלנו התקיים מ9/3 ועד ל16/3... באמת באותו תקופה היו המון משלחות, לכי תדעי אולי יש מצב שתראנו.. חח.. בכל אופן את צודקת בקשר לט"מ אבל בשבילי שלא הייתי אף פעם בחו"ל הקור היה פשוט בלתי נסבל.. לא הייתי מסוגל להסתובב שם בלי גטקסים.. וכן ביום הנחיתה היה המון המון שלג, ככל שעברו הימים כמויות השלג הלכו ופחתו.. בכל אופן את מוזמנת אלי לאי סי קיו 253181075 נעביר חוויות.. שלך ליאור..!
המסע שלנו התקיים מ9/3 ועד ל16/3... באמת באותו תקופה היו המון משלחות, לכי תדעי אולי יש מצב שתראנו.. חח.. בכל אופן את צודקת בקשר לט"מ אבל בשבילי שלא הייתי אף פעם בחו"ל הקור היה פשוט בלתי נסבל.. לא הייתי מסוגל להסתובב שם בלי גטקסים.. וכן ביום הנחיתה היה המון המון שלג, ככל שעברו הימים כמויות השלג הלכו ופחתו.. בכל אופן את מוזמנת אלי לאי סי קיו 253181075 נעביר חוויות.. שלך ליאור..!
וואי אז היינו ביחד!! אולי התראנו...
וגם אצלי זאת היתה הפעם ה1 בחו"ל!! ובהתחלה מזה זלזלתי, כאילו-ירדנו מהמטוס ובהתחלה בכלל לא היה לי קר... אז השארתי את המעיל והכובע באוטובוס... וככה הסתובבתי כל יומי ה1 בפולין... וקפאתי מקור!!! וואי איזה קר היה!! התחלנו לרוץ ולקפוץ בכל הבית קברות בשביל להתחמם!! ילדה אחת שמה כפפה על הרגל כי קפאה לה הבוהן! בימים הבאים כבר הייתי יותר חכמה ולקחתי מעיל איתי... והשלג היה מהמם...
וגם אצלי זאת היתה הפעם ה1 בחו"ל!! ובהתחלה מזה זלזלתי, כאילו-ירדנו מהמטוס ובהתחלה בכלל לא היה לי קר... אז השארתי את המעיל והכובע באוטובוס... וככה הסתובבתי כל יומי ה1 בפולין... וקפאתי מקור!!! וואי איזה קר היה!! התחלנו לרוץ ולקפוץ בכל הבית קברות בשביל להתחמם!! ילדה אחת שמה כפפה על הרגל כי קפאה לה הבוהן! בימים הבאים כבר הייתי יותר חכמה ולקחתי מעיל איתי... והשלג היה מהמם...
לא רק החיבורים לחבר'ה!
ולפי הריפרוף בפורום כבר הבנתי את הדיעה שלך... אז לדעתי אתה קצת קיצוני... תראה..כשהחלטתי שאני נוסע למסע הזה לא עלתה בראשי אפילו לרגע המחשבה של "יואו איזה צחוקים יהיו" ההפך- פחדתי שאני אשקע בדיכאון! אבל כשיצאתי למסע גיליתי שזה הרבה מעבר לדיכאון זה יותר מסע בשביל להבין מה קרה שם בגלל שלדעתי לא משנה כמה יסבירו לך ויראו לך תמונות, עד שאתה לא רואה את הדבר האמיתי אתה לא תבין מה קרה שם, זאת היתה המטרה שלי כשיצאתי למסע הזה וזה גם מה שקיבלתי ממנו- יותר הבנה בקשר למה שקרה שם! כל שאר הדברים כבר היו מושרשים בי לפני המסע- זה שהנאצים לא היו אנושיים, העובדה שאסור לתת לדבר כזה לחזור על עצמו שוב לעולם! תן לי להגיד לך דבר נוסף- בלי התמיכה העצומה שהבאנו אחד לשני כל המשלחת אני חושב שבאמת זה היה הופך למסע דיכאוני...
ולפי הריפרוף בפורום כבר הבנתי את הדיעה שלך... אז לדעתי אתה קצת קיצוני... תראה..כשהחלטתי שאני נוסע למסע הזה לא עלתה בראשי אפילו לרגע המחשבה של "יואו איזה צחוקים יהיו" ההפך- פחדתי שאני אשקע בדיכאון! אבל כשיצאתי למסע גיליתי שזה הרבה מעבר לדיכאון זה יותר מסע בשביל להבין מה קרה שם בגלל שלדעתי לא משנה כמה יסבירו לך ויראו לך תמונות, עד שאתה לא רואה את הדבר האמיתי אתה לא תבין מה קרה שם, זאת היתה המטרה שלי כשיצאתי למסע הזה וזה גם מה שקיבלתי ממנו- יותר הבנה בקשר למה שקרה שם! כל שאר הדברים כבר היו מושרשים בי לפני המסע- זה שהנאצים לא היו אנושיים, העובדה שאסור לתת לדבר כזה לחזור על עצמו שוב לעולם! תן לי להגיד לך דבר נוסף- בלי התמיכה העצומה שהבאנו אחד לשני כל המשלחת אני חושב שבאמת זה היה הופך למסע דיכאוני...
Silver Spiderweb
New member
הרבה אמרו פה על יומן מסע...
לא יודעת, לקחתי איתי יומן, אבל פשוט לא הצלחתי לכתוב בו. ניסיתי. באמת שניסיתי. חברות שלי נדנדו לי שאני ארשום (כי אני כותבת יפה, יחסית, והם רצו לקרוא), אבל פשוט לא יכולתי. אם זה היה בימים הראשונים, שלא מצאתי משהו ממש מרגש לכתוב עליו (בעיקר בימים שהסתובבנו בין בתי כנסת ובימים שהיו הרבה פעילויות חברתיות), או שהיה משהו יותר מעורר מחשבה מאשר מרגש, ואז כשבאתי לכתוב פשוט רצו לי כל כך הרבה מחשבות בראש שאפילו לא ידעתי איך להתחיל לכתוב את כל זה... זה היה לוקח לי שעות... בימים שכן היו דברים מרגשים, איך שלקחתי את העט לידיים התחלתי לבכות. פשוט לא יכולתי להעלות את כל הרגש העצום הזה על הכתב. ואת כל המוני המחשבות המזעזעות שהיו לי בראש... לא יכולתי! חזרתי עם יומן מסע ריק...
לא יודעת, לקחתי איתי יומן, אבל פשוט לא הצלחתי לכתוב בו. ניסיתי. באמת שניסיתי. חברות שלי נדנדו לי שאני ארשום (כי אני כותבת יפה, יחסית, והם רצו לקרוא), אבל פשוט לא יכולתי. אם זה היה בימים הראשונים, שלא מצאתי משהו ממש מרגש לכתוב עליו (בעיקר בימים שהסתובבנו בין בתי כנסת ובימים שהיו הרבה פעילויות חברתיות), או שהיה משהו יותר מעורר מחשבה מאשר מרגש, ואז כשבאתי לכתוב פשוט רצו לי כל כך הרבה מחשבות בראש שאפילו לא ידעתי איך להתחיל לכתוב את כל זה... זה היה לוקח לי שעות... בימים שכן היו דברים מרגשים, איך שלקחתי את העט לידיים התחלתי לבכות. פשוט לא יכולתי להעלות את כל הרגש העצום הזה על הכתב. ואת כל המוני המחשבות המזעזעות שהיו לי בראש... לא יכולתי! חזרתי עם יומן מסע ריק...
taltal3001
New member
אצלנו מחלקים את היומנים
אצלנו בביצפר יש מין מסורת כאזת שיש טקס יום לפני שמשלחת יוצאת והמשלחת שכבר יצאה לפני שנה מעבירה לנו את הפמוטים (ליום שישי) ואת הדגל ישראל אלינו, לקבוצה שיוצאת.. ובאותו הזמן מחלקים לנו יומנים שנוכל לכתוב בהם!
אצלנו בביצפר יש מין מסורת כאזת שיש טקס יום לפני שמשלחת יוצאת והמשלחת שכבר יצאה לפני שנה מעבירה לנו את הפמוטים (ליום שישי) ואת הדגל ישראל אלינו, לקבוצה שיוצאת.. ובאותו הזמן מחלקים לנו יומנים שנוכל לכתוב בהם!
L i T a L 1
New member
המון המון תודה
על העצות ובכלל. יומן מסע אני לוקחת וכבר התחלתי לכתוב בו. מוזיקה אני מתכננת לקחת אבל אני לא יודעת איך אני יסתדר עם הבטריות שלא יגמרו כי אין לי איפה להטעין אותן...
על העצות ובכלל. יומן מסע אני לוקחת וכבר התחלתי לכתוב בו. מוזיקה אני מתכננת לקחת אבל אני לא יודעת איך אני יסתדר עם הבטריות שלא יגמרו כי אין לי איפה להטעין אותן...
thunderstorm
New member
אם אלו בטריות רגילות,
אז פשוט תקחי עוד כמה בתיק, שיהיה. אם אלה בטריות נטענות, תקחי מטען ותטעיני בחדר במלון.
אז פשוט תקחי עוד כמה בתיק, שיהיה. אם אלה בטריות נטענות, תקחי מטען ותטעיני בחדר במלון.
L i T a L 1
New member
זה בטריות נטענות
אבל יש שם את אותו החשמל? כי זה שונה מארץ לארץ....
אבל יש שם את אותו החשמל? כי זה שונה מארץ לארץ....
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.