בתור סבתא אני כל כך מבינה אותך...
גם אני מוצאת את עצמי לא אחת בתהיות, שאלות, אי שקט...מתוך רצון אמיתי שכולם יהיו בסדר, שאף אחד לא יפגע, לרצות את כולם, ובקיצור לעשות יור מידי חשבון....
זה מאוד תלוי באופי ומן הסתם אנו דומות בתחשות שלנו...אני משננת לעצמי כל הזמן ..לשחרר, לזרום, לא לקחת כל כך ללב, אפילו בתחושות היותר עמוקות לא להכנס לתחרות המטופשת עם הסבתא השנייה....זה מה שהרציונאל אומר לי...לא תמיד אני מצליחה...גם אני כמוך לעיתים חשה שבאים, מתקשרים כאשר צריכים ממני משהו בפרט בייבי סיטר...אבל בתכלס אני חולה על כל נכדיי...אבל חינכתי אותם ואת הוריהם שלא הכל מובן מאליו...אני עובדת במשרה מלאה, לא הכי בריאה, ולא מפילים עלי משימות בלי תאום מראש..וזה עובד לרוב...וכשאני באמת מאוד עסוקה, או לא מרגישה טוב אני אומרת שאני לא יכולה..[למרות שזה לעיתים רחוקות] אני גם עובדת על עצמי להפנים את העובדה שהצעירים של היום זה לא כמו כשאנחנו היינו צעירים..ואין מה לעשות הדינמיקה בימינו שונה ואנחנו צריכים לזרום איתה....בשורה תחתונה וגם אני מזכירה לעצמי את הרגעים השעות הנפלאות כשאני עם נכדיי ...לדוגמה..העונג שהיה לי אתמול כשהייתי עם נכדתי החדשה בת השבועיים שהוריה יצאו לארוע ועשיתי בייבי סיטר..והסנפתי אותה, וחיבקתי ועירסלתי והאכלתי והחלפתי טיטול..אז נכון שהוריה לא תמיד מעריכים..אבל לי היו כמה שעות שהחזירו אותי אחורה כשהם היו תינוקות..והתענגתי על כל רגע עם הנכדה...השאר כבר לא ממש חשוב... הקשר הטוב, האמיתי, זה עם הנכדים....והם הכי אמיתיים...ולא ישכחו לנו את זה לעולם....