אוי כמה שאתה צודק
אריק טען למעלה שזה לא עניין של גיל. אני מניח שהוא צודק, כי אם מישהו בגיל צעיר מזה שלי טוען טיעונים כאלה, הרי שזה באמת לא עניין של גיל אלא של רגש, אינטיליגנציה טבעית (ולא בהכרח השכלה) וגם קצת סקרנות. תיאו כמו שאתה הבאת כאן, הוא תיאור נפלא למה שמוסיקה מציירת בנשמה. רוק מודרני, סינטטי, מנוכר, אינדיבידואלי ולפיכך לא מעורר את הרגש, הסקרנות, המיצים הפנימיים שלנו - בדיוק כמו סרט בדולבי דיגיטל וקואדרו-סטראו שלא מעורר את המיצים שמעורר הספר עליו מבוסס הסרט! זה מאד פשוט וכל-כך נכון. כמישהו מקשיב לאלבום של Gentle Giant וזה קרה לי כמה פעמים עם אורחים מזדמנים שביקרו אצלי וביקשו לטעום משהו מהאוסף שלי, מבקש לשמוע עוד. מבקש לחקור את הטעם, כלשונה של הלהקה באלבומה השני. כששמעתי בפעם הראשונה אלבום של Dream Theater אמרתי, וואלה איזה גיטריסט גדול!. אבל לא בא לי לשמוע את זה שוב כי לא הרגשתי שיש משהו מתחת ל"גיטריסט הגדול הזה". הרוק של שנות השבעים היה יצירת אמנות, שמעוררת את המאזינים לשאול, לחקור, לנבור, להבין, לשמוע עוד. זה כל הסיפור יקי