שאלה בסיסית

[hillelg]

שאלה בסיסית

בעיני רבים (ואני מניח שרוב חברי הפורום הזה), ביקורת המקרא היא "יותר אמיתית" מהגישה המסורתית, כיון שזו האחרונה מניחה שיש אלוהים. אבל הרי ביקורת המקרא גם מניחה בבסיסה כמה אקסיומות, ובתוכן את זו ש_אין_ אלוהים. מדוע המניח את האקסיומה הזו הוא טוב יותר או צודק יותר מהשני? כמובן, בצורה כזאת ניכנס למטא-דיון, על עצם האקסיומה, או למטא-מטא-דיון, האם בכלל נכון לדון באקסיומות. דבר זה אין ברצוני לעשות. אך המסקנה היוצאת מדברי היא שאל-לו למבקר המקרא להרגיש שהוא "יותר צודק" מהאדם הרגיל, ה"הולך שבי" אחר הגישה המסורתית המוטעית כביכול. במילים אחרות, אין לתקוף כלל דתי על פרשנותו למקרא, אלא לכל היותר לומר שלך, בתור אדם המאמין שאין אלוהים, יש דרך אחרת להסביר את התופעה שלפניך. נראה לי נכון לציין, שהפרשנות המסורתית יותר צמודה לרוח הטקסט, כיון שגם כותב הטקסט עצמו האמין באלוקים, נבואה, וכל היתר. לסיכום: ביקורת המקרא היא כמובן התפתחות ישירה של הכפירה והחילון במאתיים השנה האחרונות (וקצת לפני כן), ונועדה לתת הסבר חילופי להסבר המסורתי, על מנת לתרץ קושיות תיאולוגיות (איך ייתכן שיש נבואה אם אין אלוהים, וכדומה). בכל מקרה, אין שיג-ושיח אמיתי בין המבקר למאמין, כיון ששניהם ניצבים על גבי אקסיומות הפוכות.

 

[יואב10]

אני חושב שאתה מבלבל

קיום אן אי קיום אלוהים לא רלוונטיים לבקורת המקרא באשר לטענה כביכול כאילו קריאה משורתית קרובה יותר למקור. אז לדעתי אים אין ביקורת אין מידע ...

 

[hillelg]

למטה באחת ההודעות

צוטט יאיר הופמן שאמר בדיוק את מה שאמרתי באשר לקיום או אי-קיום אלוהים. ובאשר לביקורתיות - זו קיימת גם אצל פרשני המקרא המסורתיים, המנסים להגיע לאמת באשר לכוונת המקרא, וזאת תוך תהליכים ברורים של ביקורת אמיתית. ברור שאין ביקורת על הנחות היסוד, דבר שהוא בלתי אפשר מעצם מהותן של הנחות היסוד, ובכל מקרה אינו רלוונטי לפרשנות המקרא. טענתי היא שגם לביקורת המקרא ישנן הנחות יסוד, אותן אין היא מבקרת (לדוגמה אי קיומה של נבואה), ובצדק פנימי, מבחינתה.

 

[יואב10]

למשל מילים\טקסטים

תנכיים מובנים בהשוואה לשפות דתות טקסטים של המזרח הקדום . הנה השוואה בין נבואה עברית לאחרת : http://www.vohuman.org/Articles/Zoroastrianism%20and%20Judaism.htm apparent from the above quotes that the Zoroastrian King Cyrus was called upon from two varied sources to perform a common duty. As expressed by Morton Smith (loc. cit), "To the Judeans they represented Cyrus, as chosen of Yahweh to unite Babylon and restore Israel; to the Babylonian Priesthood they represented him as chosen of Marduk to free Babylon from the tyranny of Nobonidus". It is interesting to note that utterance of IInd Isaiah speaks of violence in the takeover of Babylon (Isaiah 45.2). In contrast, the prophecy of Marduk Priesthood speaks of a totally non-violent entry in Babylon (Morton Smith loc. cit). Facts of history do record that Cyrus made a bloodless coup of Babylon. Professor Boyce notes that "the Verses of IInd Isaiah are remarkable in that in them alone, out of all the Old Testament, the term ´Messiah´ in the sense of an anointed deliverer of the Jewish nation is used of foreigner, a non-Jew (Cyrus)", (History of Zoroastrianism. Vol. II, p.

 

[hillelg]

מעצבן אותי לקרוא אנגלית,

אז אתייחס לפן העקרוני יותר: כאשר אנו מוצאים דמיון בין שתי נבואות (או כל דבר אחר), ישנן ארבע סיבות אפשריות להסביר את התופעה: 1. הקשר הוא מקרי בלבד. 2. א´ השפיע על ב´ 3. ב´ השפיע על א´ 3. א´ וב´ הושפעו מ-ג´. ככל שנקודות הקשר רבות יותר וטריוויאליות פחות, כן הופכת אפשרות 1 להיות דחוקה יותר ויותר (אם כי כמובן לא להיעלם לעולם). לגבי הכרעה בין שלוש האפשרויות, היא הרבה יותר קשה ובעייתית, ואין הרבה קריטריונים ברורים וחד-משמעיים בנושא (אם א´ הוא יותר ססגוני ומפותח מב´, האם זה אומר שהוא לקח את ב´ והוסיף לו נופך משלו, או שמא ב´ לקח מא´ את הרעיון המרכזי? וכו´). ג´, אגב, יכול להיות מקור שלישי ויכול להיות טבע התופעה - הטבע האנושי, טבע הנבואה, וכו´. באופן כללי, טבע הנבואה איננו כל כך ידוע לנו בדורנו, ולכן התופעה עוד יותר קשה לחקירה1; התייחסות "רציונליסטית קשה" לכך, כמו גם התייחסות כזו לדתות במזרח וכו´, אינה במקומה לענ"ד. באופן כללי, חז"ל אמנם אומרים על הפסוק "ונפלינו אני ועמך" ש"ביקש משה שלא תשרה שכינה על אומות העולם, וניתן לו", אך לפני כן ודאי היו נביאים (בלעם בן בעור הושווה למשה רבנו), וגם לאחר מכן היו תופעות דומות אצל אומות העולם - "כי הגויים האלה אשר אתה יורש אותם אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו", נאמר בהקשר של נביא האמת. כלומר, תופעות רוחניות של חיזוי העתיד קיימות גם באומות העולם, ואם כי החיזוי אינו כה מדוייק כפי שהתורה דורשת מנביא אמת, הרי ששניהם מתייחסים לאותה מציאות ולכן הגיוני שיהיה דמיון. מכמה כתובים אף עולה שגם על נביאי השקר היתה השראה אלוהית כלשהי (עיין מיכה ג, ז ובפירוש דעת מקרא שם), וכמו שציינתי, איננו מכירים דיינו את טבע הנבואה, שכבר רחקה מאתנו. אינני שולל אפשרות שנביא מישראל ישאל משהו מסגנונו של נביא מאומות העולם, כמו שאינני שולל את ההיפך, אך נדגיש שחובה עלינו תמיד להתייחס גם לאפשרות הרביעית, של השפעה מגורם שלישי - שפת הנבואה הכללית, מקור הנבואה, מטרת הנבואה, וכו´ וכו´. בקיצור: הדברים די מסובכים.

 

[hillelg]

קראתי עכשיו את הטקסט המצוטט

ובאמת נעלבתי. מה אתה רוצה לומר?? השווינו בין נבואה של הבבלים לנבואה של ישעיהו (או כלשונו של בעל המאמר, ´סקנד איסאיה´), וראינו שישעיהו צדק והם טעו. האם באת לשכנע אותנו בצדקת הנבואה בישראל, רחמנא ליצלן?

 

[יואב10]

חס וחלילה

שאני אשכנע אותך באמיתיות הנבואה? רק רציתי לצידך בכלי רב עוצמה לקריאה ביקורתית של הנקרא, השוואה עם טקסים שפות תרבויות סמוכות , קריאה של הטקסט בקונטקסט שבו הטקסט נכתב , שבו הוא נקרא ואליו הוא מתייחס, לא רוצה? לא צריך.

 

[hillelg]

אכן, כלי רב עצמה.

אתה צודק. תרומה גדולה תרמה ביקורת המקרא לפרשנות המקרא, למרות כל עיוותיה המשונים. כלים מדעיים והשוואת ממצאים היסטוריים וארכיאולוגיים, בהחלט יכולים להעשיר את פרשנות המקרא, ועל ידי כך לעמוד טוב יותר על המסר שהוא מעביר. אם כי, כמו שאמרתי, די קשה להוציא דברים ברורים מהשוואות מעין אלו, וצריך זהירות רבה בטיפול בהן. אגב, דוגמה יפה ופשוטה להשוואה בין סיפורים מקבילים: בעלילות גלגמש הבבלי, המבול בא כי הערים שהקימה האנושות עשו רעש שהפריע למנוחת האלים. בתורה, המבול בא על חמס ושור. דומני שקסוטו וגרינץ טיפלו בהשוואות כאלו רבות (השוואה לחוקי עמורפי/חמורבי ועוד). כלי טוב, כמו שאמרת.

 

[ידו בכל]

הטלת ספק

ביקורת המיקרא הנה חלק מחקר התרבות כולו. נקודת המוצא של המחקר המדעי הוא הטלת הספק. המדע אינו בטוח בכלום ובפילוסופיה של המדע דנים במהי בכלל אמיתה מדעית. בעיקרון, תוצאות המחקר המדעי רובם עוסקות בעולם התופעות (פנומנה בלעז - המציאות כפי שהיא משתקפת בחושים ). שיטה זו של הטלת הספק הצילה חולי דלקת ראות ממות, האריכה את חייו של האדם, גורמת לכך שבכלל נדבר כאן מעל דפי אתר אינטנרט ועוד ועוד רבים מספור. שיטה זו של הטלת ספק, התאפשרה רק לאחר שב 400 השנים האחרונות השתחרר העולם המערבי משלטון הכוהנים של הכנסיות הדתיות השונות. כנסיות אלו ובכללם היהדות קידשו את ה"כזה ראה וקדש", את סקילת הכופר המטיל ספק, החרמתו במקרים קלים יותר. שיטה זו של הטלת ספק, ככל הנראה לא תוכל להגיע לאמת מוחלטת אבל היא בהחלט משפרת את איכות חיינו הקצרים והידועים. בשיטת משטר דמוקרטית לא תוקפים אדם מאמין ודתי על פירושיו לתנ"ך. להיפך, מגינים עליו מפני התנכלויות בשם חופש הפולחן. לו ירצה אותו אדם מאמין לנסות בשיטות לוגיות, הטלת ספק, שיטות מדעיות, למצוא סימוכים לאמונתו הוא יתקל באוקינוס של סתירות. עדיף לו לאותו אדם מאמין להישאר במגרש אמונתו.

 

[hillelg]

קידוש הספק

גם גרם לבעיות חברתיות עמוקות, אבל אין כאן המקום להאריך בכך. אציין רק, שספק אינו בונה, אלא רק הורס. כלומר, ספק לבדו אינו יכול להיות קיים. ולא נראה לי שחוקרי המקרא כיום מטילים ספק באקסיומה שאין אלוהים. גם ההתיחסות לעולם הפנומנה כקיים היא שערורייתית ולא לוגית. ראה את דבריהם הידועים של יום וברקלי על הנושא. אכן, אינני מזלזל בהישגי המדע המודרני, ואני רואה בהטלת ספק כלי חשוב ויעיל; אך לראות בה הגורם הבלעדי - זה יגרום לתוהו ובוהו; למעשה, כמו שאתה עצמך הראית, אנשים אינם יכולים להיות עקיבים עם הספק שלהם, ולכן המדענים אכן מתייחסים לעולם הפנומנה בתור מציאות, וכל המדע מתבסס על עקרון האינדוקציה, שהוא עיקרון לא-לוגי מאין כמותו. אני ממליץ לעיין בספרו המצויין של הרב (ד"ר) מיכאל אברהם, "שתי עגלות וכדור פורח - על יהדות ופוסט מודרניזם". טענותיו הן ענייניות וראייתו הכללית רחבה מאוד, ומומלץ לכל מי שמחזיק בגישה האנליטית-פוסט מודרנית, לעיין בטענות שהוא מעלה בספרו. אגב, האם זה מקרה שכל הדוגמאות שהבאת הן מתחום מדעי הטבע (מה שמכונה "המדעים המדוייקים")?

 

[ידו בכל]

פרגרסיה ולא רגרסיה

הטלת ספק הינה הכלי היחידי שיש לך. הטלת ספק לא עומדת לבד, היא רק מגבילה את ידיעותינו בעיקר לעולם התופעות. זה שאנו מגבילים את ידיעתינו בעיקר לעולם התופעות זה דבר שאינו מושלם. מה בדיוק האלטרנטיבה ? כהני הדת ? כהני הדת שמחליפים לא ידוע אחד בלא ידוע אחר תוך כדי גביית עמלות תיוך בצורת מתנות כהונה כאלו ואחרות ? האנושות הייתה בסרט הזה כל תקופת ימי הביניים והעולם המערבי הצביע ברגלים לכהני הדת. אין אלוהים איננה אקסיומה שצריך להטיל בה ספק. סיפורים תאולוגים ומיתוסים של עמים הם הדברים שמטילים בהם ספק. סיפורים אלו שיכים כולם לעולם התופעות. אני גם מבדיל בין האלוהים התאולוגי לאלוהים הפילוסופי. האחרון, גם אם הוא קיים הוא שייך למטפיסיקה ובכל מקרה אין לו שום משמעות מעשית מבחינתינו. הטלת ספק היא מתודה אשר גורמת בעיקר לפרגרסיה. אמונה והצמדות למיתוסים עתיקים היא תהליך רגרסיבי. אני מפנה אותך לאמרה התלמודית המיוחסת לאמוראים האומרים שאם התנאים הם מלאכים הרי הם (האמוראים ) כבני בני אדם ואם התנאים הם בני אדם הרי הם חמורים. אמרה זו מאפיינת את התהליך הרגרסיבי אשר מיחס את הקדושה והידע לעבר ומונע כל התקדמות עתידית. הדוגמאות שנתתי אכן קשורות למדעי הטבע שם רמת הניבוי גבוהה מאד. רמת הניבוי במדעים הלא מדויקים היא נמוכה יותר והמדע עצמו מכמת בשיטות סטטיסטיות את רמת הניבוי שלו. למרות זאת, עיקרי עיקרים של האמירות התאולוגיות על העולם הפמנולוגי נמצאו שגויות לחלוטין והעולם התאולוגי עושה "שמיניות באויר" כדי להחלץ משם.

 

[hillelg]

ידידי היקר,

אינני בטוח ששימוש בסיסמאות תורם להתקדמות הדיון. ואינני יודע מדוע לא התייחסת לביקורת של ברקלי ויום על ההתייחסות לעולם התופעות כאמיתי יותר. אם להטיל ספק - אז בבקשה, אבל גם בעולם התופעות. טוב, נו, אף אחד לא יכול להטיל ספק בכול. זה יהפוך אותך לסוליפסיסט הזוי. בכל אופן, אם אתה לא מוכן להטיל ספק בכול ממש - הרי שאנחנו באותה סירה. השאלה רק מהן האקסיומות שלך; הנה, אתה בעצמך כתבת שאין להטיל ספק באקסיומה שאין אלוהים. השימוש במונחים "פרוגרסיה" ו"רגרסיה", בלי להסביר להגדיר ולנמק, נכלל בגדר הסיסמאות שדיברתי עליהן קודם. לגבי אמרת חז"ל על ירידת הדורות - אכן ישנה בעולם התקדמות מצד אחד וירידה בצד אחר. התקדמות בצד האנליטי-שכלי-ספקני, ירידה בצד התורני-סינתטי-האומר משהו על העולם מעבר להטלת ספק. קיצרתי פה מאוד. להתייחסות ספציפית ומפורטת לעניין זה בדיוק, עיין בספרו של הרב מיכאל אברהם, שהזכרתי למעלה. נקודה חשובה: לא יכולה להיות אמירה תיאולוגית (תורנית) על העולם הפנומנולוגי (מדעי), כיון שאלו שני מישורים שונים; באותה מידה שלא יכולה להיות אמירה מוסרית על העולם הפנומנולוגי. המחשבה התורנית היא בצורה של "אם א´, עשה ב´" וכיוצא בזה. אין היא נכנסת ל-א´ ישירות - אם כי כמובן, בכל דור ניסו לגלות במדויק את א´, כדי לדעת איזה ב´ בדיוק לעשות (או להימנע מלעשות). אכן, העולם התורני חב את תודתו להתפתחות המדעית, בה הוא עשה שימוש כל הזמן, כיון שכך הדיוק של הביצוע המוסרי הוא גבוה יותר. אני מכיר את אותן "שמיניות באויר" שאתה מדבר עליהן, אך לדעתי אין בהן צורך, כפי שהסברתי. על מנת לאבחן את המציאות בזמנם, חכמי הדורות השתמשו במדע המתקדם ביותר שהיה בזמנם. כך גם עושים חכמי דורנו, ברובם. הערת שוליים לגבי "כהני הדת" ו"מתנות הכהונה": אני מתפלא, מדוע החלק ה"כוהני" של התורה שולל מהכוהנים נחלה, ומעניק להם במקום זאת מתנות כהונה. למה זה יותר טוב לכרס שלהם? אני הייתי מעדיף נחלה יציבה. ואי אפשר גם וגם? כמובן, שכחתי לציין לשבח את חכמי המדע במאתיים השנים האחרונות, הפועלים ללא שמץ של נגיעה אישית למען קידום מטרות נעלות, דבר שלא היה קיים עד שהם הגיעו והפכו את העולם לישר יותר וצודק יותר. גם את מגדלי-השן האקדמיים שכחתי לציין לטובה, על היותם חפים מכל פוליטיקה פנימית וחיצונית, ואשר כל מסקנותיהם נובעות מרדיפת האמת לאמיתה, ללא שמץ של הטיה על פי אמונות לבם ועל פי הפוליטקלי קורקט שקיים היום. באמת, כל הכבוד להם.

 

[hastings]

רק לגבי מתנות כהונה

אם התפקיד העיקרי (והבלעדי למעשה) של הכוהנים הוא השירות בבית המקדש, אני חושב שאין מעשה חכם יותר מאשר למנוע מהם נחלה. מי שיש לו רכוש ונחלה בסופו של דבר יקדיש תשומת לב לרכוש זה ולנחלה זו. זהו הטבע האנושי. החשש שכוהנים יעדיפו להקדיש את מרצם וזמנם לניהול הנחלה שלהם מאשר לניהול המקדש הוא שהיה המניע לציווי זה. ויש לכך גורם נוסף לדעתי. הפיכתם לתלויים במתנות שהם מקבלים משאר העם נועדה להזכיר להם שהם משרתיו של העם. התפארת שסבבה אותם, אווירת הקדושה שבה הם התהלכו, יכולה הייתה בקלות להוביל אותם למסקנה שהם חשובים יותר מהעם. זה לא כך. הכוהנים היו הכלי המקשר בין העם לאלוהיו, קיומם היה לשירות העם, וללא העם אין להם קיום. מתנות הכהונה נועדו להזכיר להם את זה.

 

[hillelg]

אני מסכים אתך בכל מאת האחוזים

אלא ששאלתי את מה ששאלתי לשיטתם של חכמי הביקורת, ולשיטתו של "ידו בכל", שהטקסטים העוסקים בכהונה נכתבו בידי גילדת ה"כהנים", שהיו בעלי אינטרס אישי צר וניסו להגדיל כמה שיותר את מעמדם ואת כוחם. אני מניח שיש להם תירוץ כזה או אחר, דחוק יותר או פחות, אבל זו באמת שאלה מצויינת על כל הקונספט. (אגב, התייחס לכך בקצרה הרב יואל בן-נון בהרצאה שניתנה בימי עיון בתנ"ך של מכללת הרצוג, שנושאה היה "מי (לא) כתב את התורה".) בכל אופן, אני חוזר שנית שאני מסכים אתך לגמרי, שאכן נראה שזו מטרת התורה בעניין זה.

 

[hastings]

אתה מערבב זמנים

אולי מתוך הנחות היסוד השונות שלנו. אני כן חושב שביקרות המקרא היא נכונה בעיקרה. אחת מהנחות היסוד שלה (שאתה אני מסכים ואולי אתה לא) היא שהטכסטים נכתבו לאחר התרחשות הדברים. ככאלה לא נותר להם אלא לשקף את המצב שבו לכוהנים לא הייתה נחלה וקיומם היה תלוי במתנות כהונה. אני חושב גם שבנקודה זו הטכסטים מבקשים להציג מצב דברים אידאלי, שלא בהכרח התקיים תמיד. השאלה ההיסטורית שיש לשאול עכשיו היא מה היה המצב שהוביל לכך שלכוהני המקדש לא הייתה נחלה. הבעיה העיקרית היא שאין לנו מספיק מקרורות מידע על צמיחת מעמד הכהונה בישראל. יכולות להיות כמה סיבות למצב כזה. יכול להיות שבמאבק בין מרכזי הכוח הדתיים והפוליטיים נוצר מצב שבו כל אחת משתי הקבוצות "התמחתה" בתחום אחד. מכיוון שבעלות על קרקע בעולם העתיק הייתה לעתים קרובות מפתח לכוח פוליטי, זו הפכה להיות נחלתם הבלעדית של בעלי הכוח הפוליטי. ההבנה שבשתיקה הייתה שאף קבוצה לא תסיג את תחומה של האחרת. מאבקים כאלה הם תופעה שאנו מכירים ממקומות אחרים ומתקפות אחרות, והפרה של סטטוס קוו כזה בדרך כלל נגמרת באלימות (ראה את מלחמות האינווסטיטורה באירופה של המאוות ה 11 וה 12). אבל זהו רק תרחיש אפשרי אחד. בהחלט יכול להיות שנוסח בתקופה מוקדמת יחסית קוד התנהגות לכוהנים (שאולי לא תמיד נאכף). הקוד הזה, כקו בסיס, כאמת מדה אידאלית, חייב היה לשרוד גם אם הוא לא בוצע בפועל. את שרידיו אנו רואים כאן. [רק דוגמה אחת למצב כזה שאני מכיר - באסלאם יש קבוצת תקנות המכונות "כללי עמר" שאמורות להסדיר את היחסים בין המוסלמים לבין היהודים והנוצרים. למרות שבמשך רוב ההיסטוריה המוסלמית הן לא נאכפו כלשונן, התקנות כתקנות שרדו בידינו מתקופה מוקדמת יחסית, כנראה.]

 

[hillelg]

טוב, אתה מוזמן להתפלפל כאוות נפשך

רציתי רק להזכיר את ה"חק לכהנים" במצרים לגבי הקרקע. ובאופן כללי יותר: התורה פוגעת באינטרסים של כל קבוצה, בעצם. כשהיא מדברת על המצוה לשים מלך ("חידוש מלוכני שלא היה קיים בימי שמואל" בלה-בלה [ישנם הקשרים לשוניים ברורים בין שמואל לדברים בנושא זה]), רוב הפרשה מדברת על ה*איסורים* המוטלים עליו (ספר תורה נוסף צמוד, לא ירבה לו סוסים, לא ירבה לו נשים. וכו´). כשהתורה נותנת סמכות לנביא, היא עושה את הצעד הטפשי ביותר שמעמד של נבואה היה יכול לעשות, ואומרת שלא לסמוך על מופת משנה-טבע (דבר שכל שרלטן ומי שקצת יש לו הבנה בכוחות עליונים יכול לעשות) כי אם על הקריטריון המחמיד (מדי, היה אפשר לומר) של התקיימות נבואה בעתיד. אותו הדבר לגבי כל מוקדי-הכוח האחרים. כמובן, ניתן לטעון (כפי שאכן אתה טוען) שהתורה היא שיקוף של המציאות, שהיתה איזון בין הגורמים השונים, אולם אז, גם לשיטתך, אין כל משמעות לאמירה ש"זהו מקור כהני" ו"זהו מקור דויטרונומיסטי" וכו´, כיון שהחבר´ה האלה משום-מה לא ניצלו את ההזדמנות שנוצרה להם בכתיבת התורה להוסיף קצת צ´ופרים לצדם (אם הם אכן היו עושים כך, *אז* באמת היינו נתקלים בסתירות חמורות הרבה הרבה יותר ממה שאנו מכירים, עקב מאבקי הכוח בין ה"כותבים" השונים). פליאה נשגבה ממני, מדוע לא עשו כך, לשיטה זו. כמובן, הנחת יסוד בסיסית היא שהטקסטים לא נכתבו *לפני* התרחשות הדברים (גם בנבואות, הם אולי נכתבו לפני התופעה המנובאת, אבל אחרי עצם הנבואה). זו הנחה די טריוויאלית, ואין בה כל חידוש. אגב, תמיד רציתי לדעת. לפי הביקורת וכו´, איך הגיעו היהודים לכמות כה מדהימה של ציוויים ולאווים? תרי"ג מצוות? לא הגזמנו? [מכירים עוד דת עם כמות כזו של ציוויים ואיסורים?)

 

[ידו בכל]

טוטליטריות

כהני הדת מבחינתי הנו אלו המיצגים את השלטון הדתי על כלל התפקידים. לשלטון תמיד יש הטבות והוא נמדד במוקדי כוח וטובות הנאה. שלטון כנסית הדת, תוביל בוודאי לטוטליטריות. דבר שסביר שאתה מתפלל אליו יום יום.

 

[hillelg]

לא ממש ענית, כדרכך בקודש

על השאלה מדוע כהני הדת לא לקחו לעצמם איזו חתיכה מכובדת של נחלה.

 

[אחר]

משם מה אתה מתעקש על השאלה הזאת

אז קודם כל, שליטת "כהני הדת" שאליה התייחס הכותב אינה דווקא של הכהנים שעבדו את האל במקדש, אלא הכוונה לאנשי וחכמי הדת. ואם על המקור הכהני רצית להקשות, הרי ברור שהם לא היו הגורם היחיד בעל הכח באותה תקופה. אתה באמת חושב שהעם היה מקבל בהבנה המצאה שעליהם להעניק מנחלתם לכל הכהנים? ברור שהיה עליהם להתייחס למגבלות שנוצרו בגלל המצב בשטח, ולא לנסות להפוך סדרי בראשית. ומלבד זאת, יתכן בהחלט שאלו שכתבו את הנוסח הכהני אכן האמינו שזה באמת רצון האל, מה שלא אומר כלום בשאלה האם אכן כך הדבר.

 

[hillelg]

טוב, בהקשר למשפט האחרון

זו דוגמה מצויינת למה שציינתי בתחילת הדברים. גם אם נגיע להסכמה שמשה רבנו כתב את התורה ושהיא לא דוקא לשירות האינטרסים שלו, אתה תטען שהוא היה אידיאליסט תמים שהאמין שהקב"ה דיבר אליו, בעוד שאני אהיה אותו אידיאליסט שיסכים עם משה רבנו. אנו רואים יפה שיש פה מסקנות שונות בגלל אקסיומות שונות.