דעתי..
יש לי ילד בן 3. בדיוק באותו גיל של אותו ילד אומלל. אני שומעת את הסיפורים וחושבת על הקטן שלי. כמה נורא לילד בגילו להגיע למצב כזה (ראו תמונה מצורפת..) הבן שלי כל היום אוכל, הוא תמיד רעב, תמיד סביב אוכל (ענבים, אבטיח, עוגיה, שוקולד... וחוזר חלילה..) אני מסתכלת עליו, עגלגל וחמוד, בריא ושבע, ואני חושבת על עשרות הילדים שלא זוכים לאכול טוב כמוהו. לישון נקיים ורחוצים, אחרי סיפור ונשיקה. אני חושבת על כל אותם הורים שמונעים מילדיהם את העונג שבחיבוק ואת הנועם שבנשיקה. אני חושבת על אותם ילדים עם סימנים כחולים על הגב והידיים, עם כוויות של סיגריות על כפות הרגליים, אותם ילדים שאני רואה בשניידר לפעמים. אני חושבת עליהם ואני עצובה. אותה אם, לא משנה אם היא סובלת ממחלת נפש ככל שתהיה, או מתסמונת כזו או אחרת. לא משנה אם היא עשתה זאת בכוונה או לא. מבחינתי היא אשמה כי היא נתנה לילד שלה להגיע למצב כזה. כי אם הילד שלי היה יורד 3 קילו ממשקלו הייתי הופכת את העולם כדי לגלות מה הגורם לזה. הייתי ממשכנת את כל רכושי כדי למצוא פיתרון. הייתי מוצאת את טובי הרופאים ומתייעצת עם טובי הפרופסורים. לא הייתי נותנת לילד שלי להגיע לכזה מצב!! אז תגידו, הוא היה מאושפז 8 פעמים, תגידו שהיא בדקה, תגידו מה שתגידו. הילד נראה כמו ניצול שואה! כמו מוזלמאן. הילד היה מאושפז? איך היא נתנה שישחררו אותו במצב כזה? הילד יורד במשקל וממשיך לרדת ואת רצה איתו לבית חולים כשהוא מתחיל לפרכס? אם לילד יש מחלה, שלא שמענו עליה ולא ידענו על קיומה, מחלה שגורמת לו לא לעכל אוכל, למה את לוקחת אותו הביתה בלי טיפול מתאים? מחלת נפש היא דבר הגיוני ומצוי. לא כל חולה נפש מסתובב ברחובות ומזיל ריר. יש אנשים אומללים שסובלי ממחלות כאלו ואחרות והסביבה לא יודעת על קיומן. כל אחד מהרוצחים והפושעים הכי גדולים, כשנעצר אמרו עליו "בחיים לא היינו מאמינים עליו.." כי אנחנו לא יודעים לאבחן את האומללים האלה! אני מרחמת עליה שהיא הגיעה למצב שבו הבן שלה נלקח ממנה. אני מזדעזעת למחשבה שאולי כדי לקבל תשומת לב היא נאלצה למעשים קיצוניים כל כך. אבל אין ספק שהיא צריכה להיבדק, לקבל את הטיפול המתאים ואת הכלים המתאימים לצאת ממצוקתה. ואולי המצב היה קל יותר אם בלי לעורר מהומות היו מטפלים בה ומונעים את הרעש, הטינופת והבלאגן בעיר ובתקשורת.