יצא לי לחשוב מדוע דיכאון קיים בכלל מבחינה
ביולוגית.
אני לא מדבר על דיכאון כמחלה, אלא על העובדה ש(כך לפחות אני התרשמתי) זה מנגנון שעל פניו קיים למרבית האנשים במצבים שהם לא מצליחים להסתדר איתם.
ההגדרה שלי לדיכאון היא "חוסר יכולת לשאת את אובדן התקווה".
השאלה ששאלתי את עצמי, למה שהאבולציה תשכפל ותעביר מנגנון כל כך הרסני ומסוכן.
הרי דווקא כשאדם בבעיה של ממש, הוא זקוק למיטב כוחותיו כדי להתמודד, ודיכאון גורם למצב הפוך - חוסר אנרגיה למשהו בכלל, ובטח להתמודדות.
אם לומר את זה באופן חד יותר - דיכאון לא רק שמקשה לצאת מבעיה, בסופו של דבר הוא גם מסכן את היכולת של האדם לצאת ממשבר, ולפעמים גם את החיים.
מה שהיה לי קצת תמוה, זה למה מנגנון שעל פניו נשמע הרסני, מסוכן, ואולי אפילו חולני במקצת (בהיבט ההישרדות ויכולת ההתמודדות של הפרט)
קיים באופן נורמלי אצל מרבית האנשים (שוב, כך התרשמתי. לא הכוונה שהרוב בדיכאון, אלא שהרוב יהיו בדיכאון כשאין להם יכולת להתמודד עם מצב שהם חייבים להתמודד איתו).
ויותר מזה, ההתרשמות שלי היא שקיים קשר הדוק בין המנגנון של מצב הרוח בכלל, לבין המנגנון של הדיכאון, כאילו דיכאון זה מקרה ספציפי של המנגנון של מצב רוח במצבים קשים.
ולכאורה מצב רוח זה מנגננון חשוב והכרחי, לעומת כל החסרונות של הדיכאון.
לי זה מזכיר את הסיפור על נדמה לי פוטרוגל? או ספרד? כשהגיעו לאמריקה עם משלחת של כמה מאות חיילים, המפקד שלהם שרף להם את כל האספקה והמזון.
נשמע הזוי, לא? אבל הרעיון היה לא להותיר לאנשים שלו ברירה אלא להיכנס לאמריקה.
שריפת המזון והאספקה חסמה סופית את האפשרות לחזור חזרה (כי גם הם יפליגו חזרה, הם ימותו ברעב בהפלגה שלקחה אז מספר חודשים).
נדמה לי שהמנגנון של הדיכאון עובד באותה צורה קשוחה ואכזרית, יש לומר, אבל בעלת עוצמה.
זה איתות שאי אפשר להמשיך במצב הקיים. נקודה.
ובגלל שלמין האנושי יש יכולת הסתגלות מופלאה, הדיכאון הוא טוטאלי.
אי אפשר להמשיך ככה. אין גם משהו שגורם הנאה, או שמחה, או רצון. וכך נחסמים הנתיבים שהיו יכולים לאפשר איכשהו להסתדר או להשלים עם המצב.
גם דברים שפעם עניינו וגרמו הנאה, כבר תפלים וחסרי טעם ועניין לחלוטין.
בסוף הברירה היא פשוטה - או שיתאפשר לבצע שינוי, או שלא יהיה טעם בכלום. והדיכאון לא מאפשר לברוח מהחדות של הברירה הזו.
ונכון, זה מסוכן. מעל 400 אנשים בישראל מתאבדים בכל שנה. אני מניח שחלקם הגדול כשהם בדיכאון.
לכן זה נשק שהייתי קורא לו "נשק יום הדין".
משהו כמו אם מישהו קרא שר הטבעות, הקריאה של מלך גונדר (אם אני זוכר נכון) בקרן "עורו פרשי רואהן"... גיוס טוטאלי למלחמה - והם יוצאים למלחמה לחיים ולמוות.
בתורת המשחקים מסבירים שכשיש 2 שחקנים, אחד ש"הולך עד הסוף", ואחד שזהיר ומחושב - הראשון יצליח יותר (כל עוד האיומים שלו אמיתיים).
כי הוא מוכן ללכת עד הסוף. כך שזה מנגנון רב עוצמה בעיני. כמו כל "כלי רב עוצמה" זה יכול להיות גם מסוכן.
(מקווה שהצלחתי להסביר את עצמי).
בכל מקרה לי זה שינה במידה מסויימת את הנקודת מבט על החיים.
ביולוגית.
אני לא מדבר על דיכאון כמחלה, אלא על העובדה ש(כך לפחות אני התרשמתי) זה מנגנון שעל פניו קיים למרבית האנשים במצבים שהם לא מצליחים להסתדר איתם.
ההגדרה שלי לדיכאון היא "חוסר יכולת לשאת את אובדן התקווה".
השאלה ששאלתי את עצמי, למה שהאבולציה תשכפל ותעביר מנגנון כל כך הרסני ומסוכן.
הרי דווקא כשאדם בבעיה של ממש, הוא זקוק למיטב כוחותיו כדי להתמודד, ודיכאון גורם למצב הפוך - חוסר אנרגיה למשהו בכלל, ובטח להתמודדות.
אם לומר את זה באופן חד יותר - דיכאון לא רק שמקשה לצאת מבעיה, בסופו של דבר הוא גם מסכן את היכולת של האדם לצאת ממשבר, ולפעמים גם את החיים.
מה שהיה לי קצת תמוה, זה למה מנגנון שעל פניו נשמע הרסני, מסוכן, ואולי אפילו חולני במקצת (בהיבט ההישרדות ויכולת ההתמודדות של הפרט)
קיים באופן נורמלי אצל מרבית האנשים (שוב, כך התרשמתי. לא הכוונה שהרוב בדיכאון, אלא שהרוב יהיו בדיכאון כשאין להם יכולת להתמודד עם מצב שהם חייבים להתמודד איתו).
ויותר מזה, ההתרשמות שלי היא שקיים קשר הדוק בין המנגנון של מצב הרוח בכלל, לבין המנגנון של הדיכאון, כאילו דיכאון זה מקרה ספציפי של המנגנון של מצב רוח במצבים קשים.
ולכאורה מצב רוח זה מנגננון חשוב והכרחי, לעומת כל החסרונות של הדיכאון.
לי זה מזכיר את הסיפור על נדמה לי פוטרוגל? או ספרד? כשהגיעו לאמריקה עם משלחת של כמה מאות חיילים, המפקד שלהם שרף להם את כל האספקה והמזון.
נשמע הזוי, לא? אבל הרעיון היה לא להותיר לאנשים שלו ברירה אלא להיכנס לאמריקה.
שריפת המזון והאספקה חסמה סופית את האפשרות לחזור חזרה (כי גם הם יפליגו חזרה, הם ימותו ברעב בהפלגה שלקחה אז מספר חודשים).
נדמה לי שהמנגנון של הדיכאון עובד באותה צורה קשוחה ואכזרית, יש לומר, אבל בעלת עוצמה.
זה איתות שאי אפשר להמשיך במצב הקיים. נקודה.
ובגלל שלמין האנושי יש יכולת הסתגלות מופלאה, הדיכאון הוא טוטאלי.
אי אפשר להמשיך ככה. אין גם משהו שגורם הנאה, או שמחה, או רצון. וכך נחסמים הנתיבים שהיו יכולים לאפשר איכשהו להסתדר או להשלים עם המצב.
גם דברים שפעם עניינו וגרמו הנאה, כבר תפלים וחסרי טעם ועניין לחלוטין.
בסוף הברירה היא פשוטה - או שיתאפשר לבצע שינוי, או שלא יהיה טעם בכלום. והדיכאון לא מאפשר לברוח מהחדות של הברירה הזו.
ונכון, זה מסוכן. מעל 400 אנשים בישראל מתאבדים בכל שנה. אני מניח שחלקם הגדול כשהם בדיכאון.
לכן זה נשק שהייתי קורא לו "נשק יום הדין".
משהו כמו אם מישהו קרא שר הטבעות, הקריאה של מלך גונדר (אם אני זוכר נכון) בקרן "עורו פרשי רואהן"... גיוס טוטאלי למלחמה - והם יוצאים למלחמה לחיים ולמוות.
בתורת המשחקים מסבירים שכשיש 2 שחקנים, אחד ש"הולך עד הסוף", ואחד שזהיר ומחושב - הראשון יצליח יותר (כל עוד האיומים שלו אמיתיים).
כי הוא מוכן ללכת עד הסוף. כך שזה מנגנון רב עוצמה בעיני. כמו כל "כלי רב עוצמה" זה יכול להיות גם מסוכן.
(מקווה שהצלחתי להסביר את עצמי).
בכל מקרה לי זה שינה במידה מסויימת את הנקודת מבט על החיים.
