שאלה לאורניקי

[כרמית מ.]

יין אדום זה בדיוק ההיפך

אם מתחילים צירים ולא ברור אם זה "זה" או לא, ורוצים לנוח (במיוחד אם זה לא) שותים קצת יין אדום, והוא מרגיע צירים אם אלו לא צירי לידה (לרוב). יש עוד כמה צמחים כאלה (אחד מתואר בדף יולדים_בבית בבאופן. לא זוכרת את שמו. משהו שקשור לשגעון). קוהוש לא זוכרת מה קראתי. יש גם הבדל בין השחור והכחול. לא הייתי משתמשת ללא יעוץ של הרבולוג מומחה, כי אחד מהם ממש לא מומלץ, והשני נדמה לי אסור בהריון ומותר בלידה (אבל זה זכרון "בערך"). התערבותי. שמן קיק - התערבותי. סטריפינג בטח התערבותי (ועל הגבול הלא ברור בין טבעי ולא... עדיין עדיף בעיני על פיטוצין או פרוסטגלנדינים). שאר מה שציינת - לא התערבותי. בדיקור/שיאצו/רפלקסולוגיה, יש משני הסוגים, וצריך לתאם ציפיות עם המרפא אם הולכים לכיוון הזה. יש גם דמיון מודרך, שלא נראה לי שיכול להזיק. יש הרבה "אמונות טפלות" - מזונות מסוימים (שאולי פועלים בשיטת קלקול הקיבה...), מקומות מסוימים וכו'. יש שישבעו שעזר להן, לדעתי, זה לכל היותר אמונה שמגשימה את עצמה. אבל זה באמת עניין של אמונה, ובזה אני לא מתערבת. לא זוכרת כרגע עוד.

 

[debby12]

מעניין - תודה

אופס - יצא לי הפוך עם היין האדום.... לגבי הקוהוש -- בלי להיות הרבולוגית אבל מהרבה קריאה וכו' הבנתי שהוא גורם לצירים סדירים ואפקטיביים. לכן מקובל לקחת אותו כשכבר יש צירים אבל הם לא אפקטיביים מסודרים. או למשל, במצב שבו היתה ירידת מים ונגיד כבר 12 שעות פלוס ולא מתפתחים צירים באופק. יש כל מיני דעות ברשת - יש המעדיפים את הכחול ויש את השחור, ויש שמדברים על טינקטורה של שניהם אגב - כתוב על זה בספר של אילנה שמש על לידות בית. עיסוי פרינאום ו/או שימוש באפי-נו לא נחשב למזרז לידה? (ברציונל זה נשמע לי "מעיר את האזור...." אבל מודה שאין לי מושג. אם לא - אז למה בעצם לא אמורים להשתמש בו לפני שבוע 37?)

 

[כרמית מ.]

לא

הסיבה שמתחילים מאוחר היא סוג של כסת"ח (לאו דווקא שלילי)- כדי שאם בכל זאת יתחיל משהו, זה לא יזיק כל כך - ואי אפשר יהיה להאשים את האפי-נו. ואולי גם כדי לא למצות את הכל מוקדם מדי, ואז רבות יפסיקו. על דעת עצמי, התחלתי מוקדם יותר.

 

[mise]

לא חייבים צירים סדירים כדי ללדת.

מי בכלל צריך למדוד צירים בלידה ?

אני ילדתי ללא צירים סדירים. יש הרבה שים שיולדות ללא צירים סדירים (שרה, מנטי? קישורים?) לפיכך, אין שום צורך 'לעשות' שיהיו צירים סדירים בכוח.

 

[mise]

צירים סדירים.

בדיוק לפני כמה ימים מצאתי את דף הצירים שעליו אילנה והמלווה הנוספת שהיתה איתי בלידה רשמו את זמני הצירים שלי. נזכרתי כמה היה לי נורא במהלך הלידה לשמוע אותן סופרות את הזמן ומדברות על הצירים הלא סדירים שלי ואיך זה לא מתקדם וכו' וגם כשהיה נראה לכאורה שזה מתקדם (ע"פ אסכולת הצירים הסדירים), זה עדיין הפריע לי לשמוע את זה ברקע, הרגשתי שזה מפריע לי לתהליך.

 

[אמא ל חמישה]

גם אני ילדתי עם צירים לא סדירים

במרווחים של 10-15 דקות

 

[שָׂרָה]

גם אני

בלידה השניה זה היה מבולבל במרווחים של בין 3 דקות ל20 דקות ובסוף מרווחים של כל 3 דקות לכל 5 דקות וכל דקה

 

[כרמית מ.]

גמני

 

[mise]

../images/Emo45.gif

 

[Manty]

../images/Emo45.gif

and with all due respect, as a woman with a uterus, your opinion is just as valid as any other woman's

 

[valeta]

כרמית, דברייך נשמעים מאוד הגיוניים

אבל אני קוראת בכל מקום שהריון שעבר את השבוע ה-41 (ליתר דיוק החל מסוף 40) הוא קצת בסיכון, כיוון שאחוזי התמותה העוברית התוך רחמית עולים בשבועות הבאים. נכון שלא מיד צריך לרוץ לזרוז, אבל לא יודעת עד כמה בטוח למשוך את ההריון גם מעבר ל-42. אגב, בפורום אבדן הריון יש סיפור נורא קשה וטראגי של אישה שהגיעה לשבוע ה-42, ולפתע התינוקת מתה. לא נמצאה כל סיבה לכך. הרופא אמר לה שלעולם לא תיתן למישהו למשוך אותה עד לשבוע כזה. אני מקבלת את הגישה הטבעית, אבל עדיין זה מפחיד.

 

[סטיוויה]

השאלה היא האם הספירה מדוייקת?

נניח אישה שהרתה בזמן שהביוץ עדיין לא היה מסודר(עדיין מיניקה)או מבלי לקבל ווסת לפני ההתעברות. הרי שאז ההערכה היא ע'פ האולט' בלבד ויש סטיות של שבועיים. בהריון האחרון הביוץ שלי לא היה שבועיים מהווסת ואם לא הייתי יודעת בוודאות מתי היה לי הביוץ/התעברות הרי שילדתי בשבוע 43! למזלי ניהלתי לעצמי את מעקב ההריון.

 

[mise]

אני מניחה שהיו עוד פקטורים

פרט לזה שהיא היתה בשבוע 42.

 

[כרמית מ.]

זה בדיוק מה שאמרתי (או התכוונתי

להגיד): בהתחלה הגבילו הריונות ל-42 שבועות מלאים, ולאט לאט זה זוחל אחורה. זה נכון שככל שההריון מתקדם, גוף האם עומד בעומסים הולכים וגדלים - ולפעמים יש בעיות שמפריעות (רעלת הריון, אי-סבילות לגלוקוז שהולכת ומתגברת עם גיל ההריון (שזו תופעה פיזיולוגית, לא תקלה) ועוד). זה נכון שלפעמים יש תקלות למיניהן, וברור שככל שההריון יותר ארוך, יש יותר סיכויים שמתישהו משהו ישתבש (גם שנת לימודים ארוכה יותר, תגדיל את אחוזי התאונות, לעומת שנת לימודים קצרה יותר. זו לא סיבה לקצר). נכון שיש גם "הזדקנות" של השיליה וכדומה - אבל זה הליך נורמלי, וכל עוד אין בעיה - אין בעיה. לכן - כן, הריון ארוך דורש מעקב צמוד יותר, אחרי האם (ל"ד, חלבון בשתן, בצקות וכו'), ואחרי העובר (מעקב תנועות וכד') - אבל כל עוד הכל תקין - אז הכל תקין. סיפור אישי, טראגי ככל שיהיה (ולבי לאותה אשה), הוא בסך הכל סיפור אישי. יש סיפורים אישיים טראגיים על מות עובר ברחם, בכל שלבי ההריון גם בשבוע 22 וגם ב32. וכל סיפור כזה הוא איום ונורא - אבל לא בהכרח צריך להסיק ממנו, שלא כדאי להגיע לשבוע ההריון הזה. אני לא יכולה, ולא רוצה, להגיד לאף אחת מה לעשות. לגבי תאריכים המוקדמים מ-42 שבועות מלאים - ברור לחלוטין שאין סיבה שגרתית להשראת לידה (באין סיבה אישית). לגבי מה שאחרי זה - יש יותר ספקות - אבל לדעתי, כל עוד עוקבים אחרי האם והעובר, וכל עוד הכל בסדר, ובמיוחד אם יש הסטוריה משפחתית של הריונות ארוכים, האפשרות להמתין ללידה טבעית, היא לכל הפחות אופציה סבירה.

 

[debby12]

מסכימה עם כרמית ../images/Emo45.gif +עוד משהו ל-Va

ל-Valeta אני רוצה לומר כמה מילים על "פחד". מעולם לא נפגשנו אבל אני מחבבת אותך וירטואלית מאוד - אז מקווה שלא תיעלבי. לדעתי חבל לבוא ללידה ממקום של פחד (ע"ע הסוף של ההודעה שלך). זו בדיוק הגישה הרופאית - שפשוט מצפה שמשהו ישתבש. אני לא אומרת חלילה לטמון את הראש בחול או לא לבצע בדיקות (שזו גישה לגיטימית בעיני כי אני בעד "חיה ותן לחיות"- אבל בסך הכל אני באופן אישי דווקא כן מאלה שעושות מעקבים בדיקות וכו). בכל מקרה עדיין, לדעתי, כדאי ומעצים יותר לבוא מגישה של ידע ללא פחד ונכונות לקבל אחריות מלאה על עצמך והתינוק שלך. הסיפור שאת מתארת הוא כמובן טרגדיה נוראה. לא נעים לי להיות צינית וריאלית -- אבל מה ציפית שהרופא יגיד?.... אני יכולה לספר לך מקרה הפוך. אחרי הלידה ה"נפלאה" שלי - שמלבד היותה טראומטית הסתיימה באופן הכי טוב שיכול להיות גם מבחינתי וגם מבחינת העוברית (אני ללא ניתוח בטן מיותר וללא קרעים כלשהם, בילבי עם ריאות מתפקדות "פיקס" בזכות זריקות ההבשלה שהספיקו לעבוד ואפגר גבוה) -- פגשתי את הרופא שהיה רופא המעקב שלי וליווה מרחוק את הלידה. הוא אמר לי בפנים חתומות וכעוסות: "יש לך חוצפה. ההחלטה הרפואית הנכונה היתה ניתוח קיסרי ומיד". ומה אני רוצה להסיק מכך? שהקשר בין "החלטה רפואית נכונה" ל"תוצאה טובה" איננו 1:1 (ע"ע הפתגם האיום: "הניתוח הצליח. החולה מת"). רופאים עובדים לפי סטטיסטיקות. אני לא אומרת את זה בהכרח לגנות המימסד הרפואי (כידוע אני אוהבת לגנות אותו -- אבל דווקא זה לא הכיוון שלי בהודעה הזו

) אלא כי זה המצב. עוד דוגמאות: בדיקות מי שפיר שגרמו להפלה ואחרי שבועיים הגיעו תוצאות תקינות, או ההיפך: הורים שקיבלו הוראה רפואית להפיל מיד ומסיבות דתיות-אישיות-אחרות סירבו, ואז נולד להם תינוק בריא. ולכן אני בעד "לא לפחד כלל" (נהייתי ברסלבית פתאום), להקשיב היטב לעצת הרופאים אבל בהחלט גם להקשיב לגוף של עצמך ולאינטואיציה של עצמך ולקבל החלטות כאלה ללא פחד. גם החלטה לקבל את העצה הרפואית היא כמובן סבבה אם זה מה שיוצא מהשקלול שלך (היי - זה מה שיוצא מהשקלול של 99% מהאוכלוסיה). רק עזבי את הפחד בצד - הוא כולא ומשתק. תשאירי את הפחד לרופאים - ש"ייהנו" הם ממנו...

 

[כרמית מ.]

מזכיר לי משפט נחמד של ר. היינלין:

"תמיד תקשיב למומחים. הם יגידו לך מה לא ניתן לעשות, ולמה. אחר כך - עשה זאת."

 

[valeta]

דבי יקירתי-התרגשתי מדברי החיבה

ואין טיפת ציניות בדבריי אלה. אני מסכימה איתך ועם כרמית במישור העקרוני. ברור שעדיף שלידה תתפתח באופן טבעי וברור שרפואה היא מורכבת בהרבה מהיחס הפשוט סטטיסטיקה-מסקנה. על כל סיפור יש סיפור נגדי ובכלל יש הסתברות ויש החיים. רציתי אבל להפנות את תשומת הלב לכך שאכו צריך להיות מודעים גם לבעיות הפוטנציאליות, וכרמית באמת השלימה וציינה את החשיבות שבמעקב. ובאשר לפחד-זו המלחמה הגדולה שלי מתחילת ההריון. אני כל הזמן מטלטלת בין הגישה הטבעית שמאוד מתחברת אליי. הגישה שהריון ולידה הם לא מצב רפואי בעייתי ושצריך להקשיב לגוף ושאין סיבה לבצע פרוצדורות רפואיות מיותרות (וכן גם בדיקות בעיניי הן אופציה בלבד), ומצד שני הנסיון לשאוב אולי עידוד כן מהרפואה והמדע שכביכול "נמצאים שם" להגן עליי ועל תינוקי אם משהו יקרה. בכל אופן כל הסיפורים שקראתי על זירוזים כימיים היו מאוד לא סימפטיים וברור שעדיף להימנע אם אפשר. "האפשר" הזה הוא מאוד אישי, ויש בו הרבה מהאופי האישי של היולדת (עד כמה יש בה את האמונה הפנימית שהיא מחליטה נכון). אני בטוח לא הייתי עומדת בזה. אם היו אומרים לי להתחיל זרוז (במיוחד במצב שבו אין סימנים ללידה ושבוע 40 עבר) בטוח הייתי נכנעת.

 

[כרמית מ.]

רק אחרי שהפכתי לאמא

ונתקלתי בהמון מקרים שבו "מה שהרופא אומר" לא מסתדר עם טובת ילדיי כמו שאני רואה אותה - העזתי לצאת נגד ההמלצות שקיבלתי, וללכת עם מה שאני מאמינה. הרבה פעמים, קיבלתי "אישור בדיעבד" שפעלתי בחוכמה - אפילו מאותו רופא שהתקיף אותי קודם על חוסר אחריותי. לרפואה ולמדע יש יתרונות עצומים, שלא היו פעם. אבל א. יש פער אדיר בין הרפואה המחקרית, מבוססת העובדות, לבין הפרקטיקה - הרפואה בשטח. והרופא שמטפל בי, הרבה פעמים ממליץ לפי כללי אצבע והנחות שלא עודכנו או דברים שתואמים את גישתו הפרטית. ב. רפואה היא לא מדע מדויק. הרבה פעמים יש יותר מדרך אחת להגיע לתוצאה. והרבה פעמים גם לא מצליחים להגיע לתוצאה, ולא משנה באיזו דרך הולכים. רוב הנשים יולדות לאחר התל"מ. זה נורמלי לגמרי. לרבות מהן, אין סימנים מקדימים ללידה.

 

[שָׂרָה]

אני לא תומכת בזירוזים

וההקשר זירוז 'טבעי' זה כמו שיגידו לחם כשר לפסח תני לתינוק להוולד בזמנו. אל תתני לאף אחד להלחיץ אותך! כאשר הגוף לא מוכן ללידה ואת מכריחה אותו ללדת, הוא לא יפתח בקלות ובמילא הלידה קשה יותר.

 

[אורניקי]

היי, מצטערת שרק עכשיו ראיתי ההודעה

אני שתיתי שמן קיק אחרי סוף שבוע 42. וזה גם לא עבד בסופו של דבר, מה שמוכיח, שאם זה לא הזמן, אז לא ניתן להכריח, ולכן, מבחינת מה שכתבת, זה לא סותר, כי עם כל זה שזהו הזירוז ההתערבותי ביותר אני חושבת מבין ה"טבעיים", הוא עדיין לא ממש מכריח את התינוק לצאת אם לא הגיעה שעתו.