תודה, נעימה המחמאה.
הרשי לי לשתף אותך בשיר שכתבתי לגבר ההוא מספר ימים לפני שהחלטתי שזהו: מתי תבוא --------- עת ארכה לי הדרך וידי קצרה, אם אושיט ידי אליך, התושיט את ידך? *** שעת ערביים, זמן שקיעה כאב בליבי מכה בעוצמה. אם אצעק, הקולי תשמע? *** הלבנה חסרה, הערב שחור וגופי הצנוף רועד מן הקור. האם תשלח לי קרן אור? *** רוח בחוץ, ליל סערה, מסיוט אתעורר קוראת בשמך. האם תחזיר לי תשובה? *** ברוך ועדנה אהגה את שמך, הבוקר עלה, זו שעת הזריחה, האם תבוא אלי עתה? אני מניחה שאפשר לראות בשיר תהליך שעברתי: ממצב של הזדקקות לאיש הזה עברתי למצב של רצון בלבד. אני לא צריכה אותו יותר אבל עדיין רוצה. מספר ימים אחרי שכתבתי את השיר הזה, נפל לי הגרוש שזה עוד אחד מהדברים שאני רוצה בחיים (אבל לא צריכה) ולא מקבלת. מכאן הדרך לוויתור היתה קצרה. לא, לא ויתרתי על אהבה ועל קשר איכותי עם גבר רגיש ומרגיש, רק ויתרתי על הרעיון לקבל זאת מהגבר הספציפי שעליו נכתב השיר. ועכשיו קל לי יותר וטוב לי יותר. מבין השורות אני קולטת אותך בתור אישה חזקה ומחזקת. הייתי מהמרת עליך שתמצאי את הדרך להתאחות ולצאת מהתהליך חזקה יותר משהיית לפני השבר (ולא, אני לא מאמינה שכל אחד יכול להתאחות ולהתחזק). ולסיום אשמח לנהל איתך ועם כל מי שיצטרף דיון על נושא טיפולים פסיכולוגים ואחרים לאיחוי וריפוי הנפש. אין לי דעה מקצועית אבל בהחלט יש לי דעה סובייקטיבית וגם אשמח לשתף אותך בסיפור שכתבתי בעקבות אחד הטיפולים הפסיכולגיים שעברתי...נראה לי גם, שזה כן נוגע לנושא הפורום כי זה בעצם תהליך שיחרור ממגבלות. וגברים משוחחרים יותר ונשים משוחררות יותר יוציאו את המיטב מההזדמנויות שמספק לנו העידן המודרני ויוכלו להפגש במקום שהאהבה בו היא חוק היסוד. אסקורט
