בדיוק היום
ב"ליידי גלובס" מופיע טור אישי יפה של הסופרת גיל הראבן על ספרות נשית. היא מתנגדת להגדרה של "ספרות נשים" וטוענת שהיא מגבילה וסטראוטיפית. לעומת זאת, היא מברכת על קיומן של נשים סופרות, תופעה שהתפתחה בעיקר במהלך המאה ה- 20 ועד לימינו. אני מביא קטע קצר מתוך המאמר, ואני מקווה שציפי תתיר את ציטוטו כאן: המושג "כתיבה נשית" נושא לעיתים קרובות משמעויות מכעיסות, מבחינתי... כשמדברים איתי על "כתיבה נשית", אני שומעת את הציפייה המרתיחה לאינטליגנציה רגשית ולא לאינטליגנציה נורמלית; את הציפייה שאכתוב מהאונה הימנית של המוח ושלא אנסה, חס ושלום, להפעיל את השמאלית. למרבית הצער, יש כמה הוגות פמיניסטיות שהופכות את הסטריאוטיפ המשפיל והמגביל הזה לייעוד. על פי הגישה שלהן, נשים שייכות ל"תרבות הנשית", ובשם ה"אותנטיות התרבותית" עליהן להתרחק ממסורות כתיבה גבריות ולחפש את "הקול האחר" ואת הדרך האחרת לכתוב. אין שום רע בחיפוש "דרך אחרת", אלא שהבל הוא לקבוע מה "אותנטי" ומה לא, והבל לא פחות להתעלם מהעובדה שרוב מסורות הכתיבה נוצרו ע"י גברים. למי שיש בבית או יכול להשיג, מומלץ לקרוא. עופר
