אוון אם ראיתי בליבי לא ישמע ה' (תהילים)
שאלתך כאן היא שאלה אמונית ואינה שאלה אינפורמטיבית, אף על פי שהשתמע ממנה כי הינך מעוניין באינפורמצייה גרידא.
אני רוצה להפריד, ולא לצורך תגובה זו בפרט, אלא ככלל, בין קריאה במקרא עצמו - ללא גורם תיווכי/פרשני יהדותי (ולאו דווקא יהודי). לבין מה שקרוי "חקר המקרא" האקסטרני. רצוני זה אינו פרי מעללי והרהורי לבי, אלא הוא ההבדל בין מה שקוראים למה שעושים. היינו: בין המקרא כאנתולוגיה טקסטואלית מיתולוגית שהכרת המצוי בו ושאינו אינו מעלה ומוריד, לבין המציאות שמקרא זה עצמו כונן במשך כ-2500 שנים. והפרש זה - הוא רב.
עיון במקרא עצמו אכן מראה כי אדם נבחן על פי לבו ומעשיו, הדוגמאות רבות, ואין המקום לפרטן (אע"פ שזהו עיקר רצונך) אבל למעשה כל המקרא כולו מבוסס ברוח: "יבוא בעל מחשבות ויפרע ממחשבתכם" וכדברי הפסוק דירמיהו: "הנני מביא אל העם הזה רעה פרי מחשבותם".
יוצא דופן בהקשר זה באופן מובהק הוא הפסוק בתהילים: "אוון אם ראיתי בליבי לא ישמע ה'", ומכאן ואילן אנו מגיעים למהי היהדות בפועל - וכאן חביבי, אנו מוצאים דיאלקטיקה במיטבה (המאפיינת ככלל את היהדות) שהכלל הגדול בה הוא, כפי שמובא לא פחות משלוש פעמים בורסיות שונות בבללי ובתוספתא: "מחשבה טובה מצרפה למעשה שנאמר: "אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו". מאי "ולחושבי שמו"? אמר רב אסי: אפילו חשב אדם לעשות מצוה, ונאנס ולא עשאה, מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה. מחשבה רעה אין הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה, שנאמר: "און אם ראיתי בלבי לא ישמע ה'".
ברור הדבר, שחז"ל הבינו שאדם לא יכול שלא להרהר על עבירות, באשר הוא אדם ובשר בהמה נינהו, ודרישה זו היא בוא נאמר מופרכת מעיקרא, והיא מובאת באותו מאמר תלמודי נוקב בבבא בתרא: " אמר רב עמרם אמר רב שלש עבירות אין אדם ניצול מהן בכל יום, הרהור עבירה ועיון תפלה ולשון הרע..". וכנגד הרהור זה הציבו את קורבן העולה, שהוא כידוע בירושלמי, נועד לשם עבירות "הרהור הלב", וכאן שוב אנו מגלים את הדיאלקטיקה המופלאה הזו בחז"ל: שכן, שנו רבותינו, היתה עולה כולה קדושה מפני שלא היתה באה על עוונות" (תנחומא צו) היינו הרהור הלב אינו עבירה וחטא הנפקדים עליו.
הסביר בעיניי הוא, כי חז"ל, ששימשו לעיתים בתקפיד התראפיסט הקוגנטיבי הלאומי, ניסו למנוע מלעבור עבירות ולגודען באיבן, וזהו שאמרו: "תחילת עבירה הרהור הלב, שניה לה ליצנות, שלישית לה גסות הרוח" (מסכת דרך ארץ). כאשר ברי להם שהדבר אינו ישים, אבל יש לחתור אליו, ושנית, והוא עיקר, שהרהור עליו הרהור בעלמא הוא ולא מעלה ולא מוריד. והוא כדברם ז"ל: "ואלא מה אני מקיים "הנני מביא אל העם הזה רעה פרי מחשבותם"? מחשבה שעושה פרי הקב"ה מצרפה למעשה, מחשבה שאין בה פרי אין הקב"ה מצרפה למעשה" (שזה היגד פרקטי מובהק).
(לגבי עניין אמירה אי הווה הרהור או לא? - טוב כאן זה באמת נושא ארוך מיני ים הנידון בתלמוד ובכל הפוסקים שלאחריו, שאין המקום כאן לפרטו, ואף לא להציגו בבחינת רחב הוא מיני ים ומארץ מידה).
פתחתי בהפרש שבין המקרא לבין חז"ל - ואסיים בדיכטומיה ביניהם, שהיא אינה אלא סינתזה אמונית.
בראייה אמונית, לא תיתכן מחשבה תפיסה ביה כלל ובראיית ההמון: הוא הבוחן, והוא היודע והוא הצופה והמביט. זה יחסנו מבחינה אמונית לקב"ה. מבחינה מעשית, יחסנו אליו הוא במצוות, בדרישות ובמעמדנו שלנו כלפיו, ומעמדנו זו מוגדר ומתוחם היטב, ובו הרהור הלב, בין רע בין טוב, נאדה הוא. אבער, מבחינה אמונית -קב"ה הוא חושב והוא לא חושב, הוא יודע ואינו יודע, הוא מהרהר, ואינו מהרהר, הוא בוחן ואינו בוחן, הוא צופה והוא אינו צופה, הוא ה-כ-ו-ל. ולא קרבו זה אצל זה יום ולילה.
