שאלה לידעני המקרא פה

[אשר אטדגי]

זה מה שאתה הבנת, ואני הבנתי אחרת..

קריאה ללא תיווך פשוטה בעניין זה: אדם מתכוון שלא לקיים את התורה (לא משנה למה) ועל כוונה זו לבד הוא נענש, שכן מה לי חידוש בזה - כל התורה כולה אומרת לך לא לעשות דברים, ששכר ועונש בצידם. אנחנו מדברים בסיום התורה, ביום האחרון של משה, אחרי שפרשתי בפניך את המצוות ואת החיובים, ואת התגמול בצידם, והקללות (98 לפני פרשה או שתיים) אני אומר לך עכשיו ("והיה בשומעו את דברי האלה הזאת") כל זה, עדיין לא בשרירות לבך תלך, ולא תחשוב כי הרהור עבודה זרה שבך, והזלזול באלה הכתובה בתגמול ובעונש, אף על פי שאתה עדיין מקיים המצוות, אך מתכוון לעבודה זרה, לא יגיעו אליך, או אז לא אסלח לך וכו'. הרי על כרחך לומר: שהכוונה היא זו כשלעצמה מכרעת בעניין זה והיא החידוש (כמובן שכוליה האי לא למעשה וללא תיווך - אלא קריאה רגילה).

_____
אני לא יכול לומר עליו דבר. וכל אמירה עליו צריכה לבטא זאת. ואמירות מעין אלו (ודומות להן מהצד ההפוך, מבחינה קרשקאית) מבטאים זאת היטב, בהיותן עמוסות פרליגזמים, אנטינומיות, פרדוכסים וכו' שאינם יכולים להיות מובנים לבן אנוש. ואילולא דמסתפינא הייתי מוסיף הוא הכול והוא לא כלום, אך כאן כיוון שיש נימת חירוף וגידוף העדפתי לא להשתמש, אבל הבנת היטב את הכוונה.

 

[אשר אטדגי]

אהלנותיים

כתבתי לך שזהו "הנרטיב" (אם תרצה, השימוש במונח הזה לא אוהבו) של המקרא, כי קב"ה מעניש רשע רע כמחשבתו. זה חוט השני העובר במקרא לאורכו ולרחבו, כאשר ניתן לומר שדקלרטיבית, ניתן לו ביטוי חד משמעי ביומו האחרון של משה עלי אדמות: "פן יש בכם שורש פורה ראש ולענה. והיה בשומעו את דברי האלה הזאת, והתברך בלבבו לאמור 'שלום יהיה לי - כי בשרירות ליבי אלך; למען ספות הרווה את הצמאה'. לא יאבה ה' סלוח לו - כי אז יעשן אף ה' וקנאתו באיש ההוא, ורבצה בו כל האלה הכתובה בספר הזה; ומחה ה' את שמו מתחת השמים. והבדילו ה' לרעה מכל שבטי ישראל - ככל אלות הברית הכתובה בספר התורה הזה". ולא עוד, אלא ששתי דיברות שהם מצוות לא תעשה ממש, קיימא על הרהור הלב, הלא הן: לא תחמוד ולא תתאווה. וכולי האי כמובן, בקריאה ללא מתווכים (שלטעמי הכרחיים).

אבל כל זה אינו קשור למה היא היהדות בפועל - אותה חטיבה אנושית היסטורית, אשר אנו מכירים ויודעים אותה, ואשר קיימה במציאות את התורה ואת מצוותיה, כאמור בתגובתי הקודמת.