איך יודעים שמוכנים?
פחדים וחששות אינם מצביעים בהכרח על חוסר מוכנות.
יום לאחר שקיבלנו את השיחה שאנו צריכים לנסוע לקזחסטן לאמץ את זיו עברתי התקפת פאניקה, כמעט כל היום עבר עלי בתחושת בחילה וכל היום שאלתי את עמצמי למה בכלל התחלתי בזה. ואז חזרתי הביתה אל אוריאל, וכל חששותיי נעלמו, כי ברור שילד הוא הדבר הנכון עבורינו.
לא יודעת מהו העוגן של חייך. עבורי זה האיש איתו אני חולקת את חיי. אני מקווה שעבור בתי (בת השמונה כרגע) אלו אני ואביה, או לפחות אביה, אך איני מצפה שזו תהיה תחושתה בגיל 26 (למרות שלקוות מותר תמיד). לפעמים שיחה עם מישהו אחר עוזרת להבהיר את המחשבות. אם אין לך עוגן ריגשי שכזה, אם הורייך אינם מהווים עבורך כתובת להתייעצויות, ואין את רגילה לפנות לקרובי משפחה אחרים, חברים או כל אחד אחר, אולי כדאי ליצור קשר עם דמות מקצועית לשיחת יעוץ. תמיד אפשר לדבר שוב עם העו"סיץ האחראית על תיקך, אך את יכולה לפנות גם לפסיכולוג חיצוני. מישהו שיחשוב רק עליך ועל טובתך, ולא ינסה לאזן בין גורמים שונים של הסיפור.
האם היא מוכנה לפגוש אותך?
ובכן, זה משהו שתוכלי לדעת רק אם תבקשי לפגוש בה.
איך תרגישי אם היא תסרב?
זו, אכן בעיה. בתוך תוכך, מה יציק לך יותר
- לחיות בהרגשת התלבטות תמידית וחוסר ידיעה,
- או אולי ידיעה ברורה שהיא אינה רוצה קשר איתך?
שתי האפשרויות אינן קלות. קיימת, כמובן, אפשרות שהיא רוצה לפגוש בך, שמעולם לא שכחה את יום הולדתך ואת השם שנתנה לך, ואפשרות מציבה בעיות אחרות בפניך, אך כרגע נסי למצוא תשובה בתוך עצמך לאיזו אפשרות מבין האפשרויות הבעיתיות את מוכנה יותר, ומשם כבר תוכלי להמשיך הלאה, לתרחישים אופטימיים יותר.
בהצלחה במה שלא תבחרי, ושובי לשתף אותנו במה שתבחרי לנכון.
