שאלה למחשבה לגבי אימהות

[Shellylove]

שאלה למחשבה לגבי אימהות

מאז ששלי נולדה והפכתי להיות אמא אמיתית (לפני זה הייתי רק "חורגת"), עלו בי מחשבות ותהיות לגבי הדבר הזה שנקרא יחסי אם-בת. מצד אחד, זה פתאום גרם לי להסתכל על אימא שלי אחרת, כי פתאום ראיתי אותה כאימא צעירה לי, התינוקת הבכורה שלה ואני בטוחה שהיא הרגישה מה שאני מרגישה היום כלפי שלי. זה גם גרם לי אולי להיות יותר סלחנית או מבינה, כי סה"כ אני בטוחה שכל מה שהיא עשתה היא עשתה מתוך מחשבה או כוונה לעשות הכי טוב בשבילי. מצד שני, למרות שהיחסים שלי עם אמא שלי הם ממש טובים, אני רואה חברות שלי ואת היחסים שלהן עם אמא שלהן ואני תוהה מתי הקשר הסימביוטי (בעיקר לאם המניקה), הקרוב הזה מתקלקל? הרי כל-כך הרבה בנות סובלות מ"בעיית אימא" וכולן היו פעם תינוקות ואמא שלהן היתה מטורפת עליהן כמו שאנחנו על התינוקות שלנו, אז..., מה קורה פה? האם זו דרך הטבע וחלק מהדרך שבה הילדה, במקרה זה, יוצאת לעצמאות? ולמה זה מציק לי? כי קשה לי לחשוב על זה שיום אחד התינוקת המתוקה שלי, שהיום אני כל עולמה כמעט, תקטר לבעל שלה על זה שהיום צריך ללכת לאמא שלה לאכול צהריים (במקרה האופטימי) במחשבה שניה, זה נכון גם לגבי בנים (יחסי אם-בן), לא? מה דעתכן? דברו איתי!

 

[אמא של תומר]

אני משתדלת לא לחשוב על זה.....

אבל מכיוון שהעלית את הנושא... יש לי בן ולא בת, והוא כל עולמי ואני כל עולמו ואין לי חיים בלעדיו. אני תמיד אומרת בצחוק שאני אהיה המנג´רית שלו, ושאני אבחר לו את הכלה. המטפלות בגן צוחקות עלי ואומרות לי שאני חיה באשליה. מתי זה מתקלקל? לא יודעת. למה? אני חושבת שאני יודעת. בגלל שהם גדלים להיות אנשים פרטיים ועצמאיים, ואנחנו מבחינתם הופכים להיות דינוזאורים מוזרים שמציקים להם ומפריעים להם לעשות את מה שהם רוצים. ואנחנו, כהורים, לא רוצים "לשחרר" אותם מאיתנו, כי אנחנו ממשיכים להרגיש שהם כל עולמינו (ואיך זה שאנחנו לא כל עולמם?!?) ולכם אנחנו כלפיהם, והורינו כלפינו, מציקים ומעיקים. יש הורים שההצקה שלהם באה מכיוון אחר - מכיוון שזה הילד שלי, אני לוקח אותו כמובן מאליו, ויכול להתייחס אליו איך שבא לי - בכעס, בזלזול, בהשפלה, בביטול, ואז הילד ממש לא אוהב את ההורה. זה מה שנראה לי. בינתיים אני נהנית מהתחושה שהילד שלי תלוי כל כולו בי, ואני מטורפת עליו. ומה יהיה כשזה יפסק? נעשה עוד ילד....

 

[vered4]

זו גם המסקנה שאני הגעתי אליה

השלב שהם ילדים ואוהבים אותנו ויחסית תלויים במה בנעשה ונגיד, הוא השלב הקל. אחר כך מגיע שלב ההפרדות, הם רוצים להיות הם עצמם, לפעמים אפילו כועסים ובועטים. זה השלב הקריטי לדעתי. אני מקווה שאם ניתן להם להיות עצמם, ולא נתנגד בחזרה, הם ילכו (תמיד הם הולכים בכל מקרה) אבל גם יחזרו . קל להגיד, הא?

 

[חגית של אורן]

היי שלי

קראתי את מה שכתבת ופשוט בא לי לבכות. נזכרתי במשהו שקרה לי אתמול: אחרי תקופה ארוכה שאורן צמודה אליי ואבא נורא נעלב, פתאום היא הפכה לבת של אבא, נותנת לו יד אפילו אומרת לי ביי ביי בבוקר וזה ממש מעליב (עכשיו אני מבינה אותו). היא האור והשמש והאהבה הכי גדולה של חיי, אני מוכנה לעשות הכל למענה אני גם יודעת לספר שאמא שלי וויתרה על קריירה למעננו והסתפקה בחצי משרה על מנת שלא נהפוך ל"ילדי מפתח" והיא תחכה לנו בבית עם ארוחה חמה. אני גם יודעת שכל הורה (כמעט - למעט המטורפים) עושה הכל מהאהבה, גם את הטעויות וההצקות. לפי דעתי גיל ההתבגרות הוא הטריגר להוצאת כל הכעסים - מוצדקים ופחות מוצדקים. לצערי אמא שלי כבר לא בחיים, ככה שאין לי ממש טענות כלפיה ולא היו לי גם בחייה. לשמחתי הקשר עם אמא של בעלי נהדר, אז אין קיטורים בימי שישי. כשהוא במילואים אני אפילו הולכת לשם לבד עם אורן בכייף. לא יודעת אם עניתי - אבל פרקתי

 

[מירי,]

זה לא חייב לקרות...

אני זוכרת המון מריבות של עם אמא שלי - אבל תמיד ממש תמיד היא הייתה אמא שלי האדם האהוב עלי (עד הקמת המשפחה שלי הכי אהוב) החברה שלי... אפילו היום היא כל זה וגם הכי מעצבנת... נכון שלי יש שני בנים , אבל כבר היום (5 , 3) אני נותנת להם יותר ויותר למצוא דברים שיהיו מרכז החיים שלהם , אני? להיות מרכז החיים שלהם? אולי בגלל זה זה מתקלקל! זה בלתי אפשרי... אני רוצה ומעודדת שיהיה להם עולם אחר משלהם כזה שהם יחליטו מי ומה נמצא בו (ואני מקווה להיות חלק ממנו יחד עם עוד דברים חיוביים...). ונכון - זה לא תמיד הכי נעים כשדודו מעדיף ללכת לגן על פני יום עם אמא , אבל אני מאושרת מזה כי אני יודעת שזה ממש בריא לו והוא לא מרגיש חוסר בזמן אמא...

 

[יפעת אמא של שלי]

היי גם לבת שלי קוראים שלי !!!!

אמרו לי שהקשר בין אם לבת כאשר לבת קוראים "שלי" הוא תמיד מאוד מאוד חזק ומי שאמרה לי את זה היא מומחית במספרים ואותיות....

 

[Shellylove]

טוב, אז עכשיו יש על מה

להסתמך. ודרך אגב, אמרו לך את זה לפני שבחרת את השם או אחרי?

 

[שירי ל]

אני יכולה לומר שלפחות אצלינו-

אחד המרכזים של הבעיה נבע דווקא מזה שהייתי כל עולמה של אמא שלי, ומכיוון שכך- היא לא עשתה שום דבר אחר בחיים חוץ מלגדל אותי, ובשמחה רבה. א-ב-ל הזמן חלף לו, ואני גדלתי ופתאום היא רוצה בחזרה את מה שהשקיעה מצד אחד, ומצד שני היא גם נותרה בלי קריירה, בלי עולם חברתי משלה, בלי עצמאות - מה שגורם לה להיות יותר תלותית בילדים. אני, מצידי, לא מסתכלת על אמא שלי בתור מודל לחיקוי- משום מה אני מעריכה יותר נשים שעשו עם עצמן דברים (שהם לא לשבת בבית ולגדל ילדים). לפחות במקרה שלנו זה בומרנג בפנים...

 

[אמא של תומר]

אבל גם אני מרגישה כך....

מהבחינה הזו שהכל מתגמד אצלי לעומת תומר - כבר לא כ"כ דחוף לי לגמור את התואר, כבר לא כ"כ דחוף לי לראות את העולם (למרות שהספקתי די הרבה לפני שתומר נולד), גם לא כ"כ דחוף לי להתקדם בעבודה, ביחוד אם זה יבוא על חשבון תומר. אז יכול להיות שאני מפספסת את עצמי כאן, אבל עשיתי החלטה, שעכשיו אני רוצה ילד, וזה יהיה ה"פרויקט" מרכזי שלי בשנים הקרובות, וזו החלטה מושכלת שחשבתי עליה רבות. אבל - אני כן עובדת, ומשרה מלאה, ודווקא כן חזרתי מוקדם לעבודה, וזה לווה בקידום (שהתאים לי מאוד, ולמעשה השפיע לטובה על החיים שלנו מבחינת שפיותי הנפשית והמשכורת), כך שאני לא מרגישה לחלוטין מבוזבזת. מה גם שאני כן מתכוונת לחזור ללימודים בעתיד, אז אני מקווה שמצאתי את שביל הביניים בין לבטל את עצמי לטובת הילדים, ובין לבטל את הילדים לטובת עצמי. ומבחינתי - אמא שלי היא ממש לא מודל לחיקוי עבורי, ממש ההיפך. למדתי ממנה את כל מה שלא צריך לעשות.

 

[מאיה10]

נשמע לי שבהחלט מצאת שביל ביניים

לי היתה קריירה די משגשגת לפני הלידה ובחרתי לעשות סטופ. וכרגע אני בדיוק בדילמה הזו. מצד אחד טוב לי בבית, מצד שני אני לא רוצה להתעורר מאוחר מדי. נראה, הזמן יעשה את שלו.

 

[vered4]

אני מרגישה שכדאי לחשוב חיובית

בצורה חיובית. ולכן לא לבטל אחד בשביל השני, אלא להשלים אחד את השני. אחד מהדברים שאני למדתי לא לעשות מאמא שלי

, הוא להיות עם תחושה של הקרבה. מה שעושים לעשות מתוך הרגשה של "טוב לי עם מה שאני עושה". כי למרות שאמא שלי עשתה הרבה דברים מאוד חיוביים, היא עשתה את זה בצורה מעצבנת. לדעתי אם יש משהו שיכול להרוס יחסים, זה אם מישהו מרגיש שהוא מקריב ואחרים לא מעריכים את מה שהוא עושה. היום הצרכים מסופקים ע"י מקורות שאחד העיקריים בהם ילד. זו הבחירה שלנו היום. ואנחנו לא צריכים לצפות ולשגות בדימיונות על איך הילדים יתייחסו לזה בעתיד. אז יש גם סיכוי (הפוך על הפוך) שהם יעריכו את זה.

 

[מלמלה]

כל כך מרגש מה שכתבת

ואחרי שקראתי התנגן בי השיר: "תשלתם ניגונים בי אימי ואבי ועתה הם עולים ופורחים....." נראה לי שמערכת היחסים מתחילה מראשית חיי הילד ומה ששותלים בגן הילדים (כוונתי לקשר הורה ילד) קוצרים כאשר הילד גדל גם היחסים שלי עם אמא שלי הם מצויינים וגם אני מייחלת שכך יהיה עם הבנות שלי לי תמיד נתנו את הכבוד לבחור מה טוב בשבילי גם עם זה לא תאם את דעת ההורים אני חושבת שזה תרם לקשר הטוב של היום ועוד דבר אחד אמא שלי כאשר אמרתי לה שנמאס לי מחמותי ואני רוצה לנתק את היחסים אמרה לי רק תזכרי דבר אחד כמו שאת מראה לה להתנהג אל ההורים שלך כך היא תלמד להתנהג אל ההורים שלה אז יש לקחת זאת לתשומת הלב כבר עכשיו

 

[דורית ובניה]

מסכימה עם שירי

אני גם חושבת שברגע שלאמא יש חיים משלה והיא לא רואה בילדיה את כל חייה , היחסים הרבה יותר פשוטים ונעימים. חוץ מזה - אתן תהיינה אמהות לבנות ואני בעזרת השם אהיה חמה לשתי כלות . קראתן את השרשורים על היחסים בין חמה- כלה?? אני מאוד מקווה שאצליח לגבש יחסים טובים עם כלותי בעתיד , אבל זו נראית לי מערכת יחסים ממש - ממש בעייתית. פתרתן כבר את כל הבעיות העכשוויות שאתן חושבות על בעיות בעוד 20 שנה לפחות???? לא שמעתן על הביטוי "דיה לצרה בשעתה"?

 

[jole]

גם לי יש שני בנים../images/Emo66.gif../images/Emo66.gif../images/Emo104.gif

וגם אני מקווה שהיחסים שלי עם הכלות יהיו כמו שלי עם חמתי. ונכון שדיה לצרה בשעתה אבל אני גם מאמינה שאית שמציעים את המיטה כך תהיה הנוחות לישון בה והכל תלוי במערכת היחסים שאנחנו בונות היום.

 

[שירי ל]

אין סיכוי...

את יכולה להיות קלפטע מעכשיו...

 

[טלי של גלי]

רק על עצמי לספר ידעתי...

אני יכולה להרגיע אותך- אמהות ובנות שיש להן בעיות, כנראה שאף פעם לא היתה שם יותר מידי אהבה. רק אחרי שהפכתי לאם קלטתי עד כמה אמא שלי לא נתנה לי ולא אהבה אותי. שהיא אהבה את הרעיון של האמהות, הוא נראה לה נורא רומנטי, אבל כשנולדתי והמציאות העגומה- ילדה עם ריפלוקס - טפחה על פניה, וחסלה את הזמן שלה ביום ובלילה, היא התחרטה. ביני ובין אמא שלי מעולם לא היה מה שיש ביני לבין גלי. אני, הזדקקתי לה כמו שגלי נזקקה לי, ומהר מאוד התאכזבתי ממנה, ואני לא מאמינה לאף מילה שלה עד היום. גלי סומכת עלי לחלוטין, ואני היחידה שהיא מסכימה להיפרד ממנה, כי היא יודעת שאני אחזור. ותמיד אני אחזור אליה. כך שזה לא מתקלקל איפהשהוא בדרך. אצלי לפחות, זה היה רקוב מההתחלה.

 

[אמא של תומר]

זה נכון גם לגבי אבל באופן חלקי

אני לא חושבת שאמא שלי הצטערה על כך שהיא ילדה אותי ואת אחותי, אבל באיזהשהוא שלבכשזה הפך להיות קצת קשה (בתור תינוקות היינו ילדות מאוד רגועות וטובות), היא קצת התרחקה, ולא השקיעה בנו כמו שהיינו רוצות, ועש היום היחסים הם לא משהו, אבל לאחרונה השתפרו פלאים - אחותי נסעה לאוסטרליה, ומאז שתיהן חיות באהבה גדולה (גם אם מרחוק) ומאז שתומר נולד, היחס של אמא שלי מאוד השתנה כלפי, היא כאילו פתאום קלטה שאני בן אדם בוגר, עצמאי ואחראי (למרות שהיו פה ושם גליצ´ים וריבים, בעיקר בנושא ההתערבות שלה) אבל אני יכולה לומר (ובטוחה שזה נכון גם לגביך, טלי), שדבר טוב אחד לפחות יצא מזה - למדנו איך לא להתנהג לילדים שלנו, והיום אנחנו נותנים להם את כל מה שציפינו לו ולא קיבלנו.

 

[מאיה10]

טלי עצוב לי לשמוע אבל

אני שמחה שלמרות התחושות הקשות הצלחת להגיע למשהו כל כך אחר ביחסייך עם ירון וטלי. יש אנשים שדבר כזה תוקע אותם לכל החיים. כנראה שבכל זאת היה לך איזה בסיס טוב שקיבלת ממישהו, אולי בן משפחה אחר? ואולי זה רק בעשר אצבעות שלך, בכל מקרה יש לך במה להיות גאה. אגב, האם את ואמא שלך בקשר? ואם כן אז איך הקשר בינה וגלי? פשוט מעניין אותי. גם לי יש יחסים מורכבים עם אמא שלי אבל ממש לא כמו שאת מתארת. מה שמשמח אותי הוא שעם תומר וגם עם הנכד השני שלה יש לה קשר מצויין וזה חשוב מאוד, זה עושה טוב לכולם.

 

[מאיה10]

התכוונתי

ביחסייך עם ירון וגלי כמובן אבל זה בעצם כולל גם את יחסך לעצמך

(כי צריך קודם לקבל את עצמינו לא?) טוב סליחה על הפסאדו פסיכולוגיה...

 

[דורית ובניה]

עצוב לי לשמוע את זה

לי יש אמא שאני מעריצה. מחד מישהי שעשתה קריירה מפוארת בתחומה ומאידך מישהי שהיתה תמיד תמיד אמא נהדרת, מקשיבה ותומכת לי ולאחותי. אני חושבת שלגדול עם אמא כזו (וגם אבא שלי איש נהדר) זו מתנה גדולה . ההרגשה היא ששום דבר רע לא יכול לקרות כשיש תמיד את הגיבוי של ההורים ואת האהבה שלהם שאינה מותנית בדבר. אני רק מקווה שגם הילדים שלי יחיו באותה תחושה.