שאלה למחשבה לגבי אימהות

פישון

New member
גם אצלי ../images/Emo7.gif

אמא שלי, למרות שאני בת יחידה, להורים גרושים, תמיד נתנה לי להרגיש שאני מפריעה לה. שהיא עסוקה בדברים "חשובים" שהם לא אני, ולכן זה מצדיק התייחסות מעליבה או פוגעת. היא מסרבת בתוקף להבין שמה שפוגע בעיני ובעיניה שונה, ולא מוכנה לשנות ממנהגיה ולו בקצת. עד היום היא לא מכבדת אותי כאדם וכאם, ונותנת לי להרגיש שאני "דג מחוץ למים". גם כשהיא רוצה חום, לתת או לקבל, זה נעשה באגרסיביות או בכוח. כשהילדה שלי נולדה, ראיתי כמה פעמים כמה קל להרים קול ולצעוק, להפחיד את הילד שלך ולתת לו הרגשה שהוא בודד. וכמה ילד צריך אותנו. פתאום הרגשתי שאני לא מוכנה להשלים עם היחס הזה. החלטתי לעקור אותה מתוכי מבחינה רגשית. אני מרגישה שהיא מקנאה בקשר ביני לבין בעלי ובתי, ובאיזה מקום אני שמחה שהיא מרגישה מחוץ לו. לפי דעתי יש לה אישיות "מקלקלת" או "עוכרת שמחה" ולכן אני חושבת שהיא ממש מזיקה אם נותנים משקל לדעותיה בנושאים אלה. אני מקפידה לא ללכלך עליה באזני הבת שלי, אבל גם לא משתדלת לומר לה דברים בנוסח "איזה כיף, היום פוגשים את סבתא". דוגמאות למשפטים שפשוט לא ברור לי מאיפה היא מוציאה אותם: - כשאנחנו מגיעים לבקר אצלה והבת שלי רעבה, אף פעם אין משהו שמוכן בשבילה לאכול. לא עוגיה, לא לחם עם גבינה, לא פרי. אם במקרה יש אז יש, כמובן, אבל לא כמאמץ בשבילנו. בפעם האחרונה שהיינו שם הילדה היתה רעבה ורציתי לתת לה ירק כלשהו. אז אמא שלי אומרת: חשבתי שתביאי אותה אליי כדי שאני אשחק אתה?! פשוט עניתי לה שמדובר בילדה בת שנתיים ושאי אפשר לדעת אם מתחשק לה פתאום לאכול. שהיא המבוגרת ושצריך להתחשב במה שהילדה רוצה. אי אפשר בכוח. - היא מערערת על הסמכות שלי בכל הזדמנות, בנוסח: "אמא שלך מתעקשת סתם, אבל אנחנו לא נריב אתה היום. כשתהיי יותר גדולה ורק אתי, אני ארשה לך". "ההורים שלך פדנטיים, תצטרכי ללמוד להתעלם מהם"
 

ענבל30

New member
אמא שלי ואני... ../images/Emo23.gif

ראשית, אני חושבת שכמספר האמהות והבנות בעולם, כך מספר הסיפורים... כל אדם, אם אמא או בת או שניהם גם יחד, זה עולם בפני עצמו. ואף סיפור לא מחייב ש"ככה זה" או "זה אופייני לאמא ובת"... אמא שלי ואני מסתדרות מצויין, ולהוציא את גיל ההתבגרות - שאני מעריצה אותה היום על כמה סבלנות היתה לה אלי בתקופה הלא קלה הזאת - תמיד היינו קרובות. היתה תקופה שהרגשתי צורך להתרחק מההורים שלי, להיות עצמאית ומנותקת - ואכן כך היה לפני שנכנסתי להריון - לא "ברוגז" אבל הקשר היה הרבה פחות אינטנסיבי, ואם הייתם אומרים לי שאני ארצה לגור לידם ולראות אותם על בסיס יומיומי הייתי צוחקת... מאז ההריון התקרבנו עוד יותר, אני גם מעריכה מאוד את הנסיון שלה בהריונות-לידות-גידול ילדים, וגם אותה כאשת חינוך (גננת וגננת חינוך מיוחד כבר 30 שנה). את הקריירה היא הריצה קדימה, כולל תואר ראשון ושני, אחרי שגדלנו והתפזרנו לנו קצת (בינתיים גם חזרנו ורובנו עדיין בסביבה
) אני בהחלט רואה בה דוגמה לאיך שהייתי רוצה לנהל את חיי, בשילוב משפחה ועבודה... (וגם פעילות חברתית שהיא מאוד עסוקה בה...)
 

ענתש

New member
דעה קצת שונה...

קודם כל לגבי אמא שלי ואני - אנחנו לא החברות הכי טובות, אף פעם לא היינו. אני חושבת שעיקר הבעיה היא שאנחנו טיוסים מאד מאד שונים - אינ טיפוס קצת סגור שנורא קנאי לפרטיותו, אמא שלי לא יודעת מה זו פרטיות. גם היום היא מסוגלת לפתוח לי את הדואר... אבל בניגוד לגיל ההתבגרות, אותו ביליתי בהתכסחות איתה על הנושא, היום אני מסוגלת להבין מאיפה זה בא - היא מצפה שגם אני אפתח לה את הדואר, ואת היומן, ואחטט לה במגירות וכל דבר אחר. היא פשוט בן אדם שלא מבין את הצורך בפרטיות... ובעיניה "פרטיות" זו מילה אחרת ל"אני לא אוהבת אותך ושומרת ממך סודות". אתן מבינות את התמונה... בכל אופן, רק כשיצאתי מהבית (בתקופת הצבא) יכולנו להתחיל להיות חברות. אני מאד מאד אוהבת אותה אבל קשה לי מאד להגיד שהיא החברה הכי טובה שלי. ואלי בגלל זה אני לא מצפה מנגה להיות החברה הכי טובה שלי... אני מתה עליה, אני אעשה בשבילה הכל, אבל אני כן מצפה שיום יבוא והיא תכעס עליי, או תשמור ממני סודות. אני ממש לא אעלב. מה שכן - אני יודעת שחלק ממני תמיד יהיה בתוכה, לא משנה מה היא תעשה. כמו שאני רואה המון מאמא שלי בתוכי, גם חלק מהדברים שנשבעתי שאף פעם לא יהיו בי. לטוב ולרע - היא אמא שלי, היא גידלה אותי בהמון אהבה וכמו שהיא ראתה לנכון וזה משאיר חותם. ואת אותו הדבר בדיוק גם אני אעשה.
 

מלמלה

New member
יש המון אהבה

במה שאת כותבת ולמה זה שונה ? אז מה אם אתן לא חברות אני לא מצפה לחברות מאמא שלי אלא לאמהות...... זה לא אותו דבר
 

ענתש

New member
כי נראה לי שרוב הבנות פה מצפות

שהבנות שלהן תהינה חברות שלהן. זו היתה השאלה מלכתחילה - לא ? מתי הקשר הסמביוטי מתקלקל ... אני מניחה שמאד מהר, מייד כשתופסים עצמאות. ואני מסכימה איתך - אני לא מצפה שנגה תראה בי חברה, ואני לא מצפה ממנה שתהיה קשורה אליי כמו שהיא היום, אני מצפה ממנה שתראה בי אמא. עם כל הטוב וכל הרע. אמא שמעצבנת לפעמים (אפילו לפעמים קרובות). אבל אני גם מקווה שיום אחד היא תדע כמה אני אוהבת אותה באמת ותחשוב עליי את כל המחשבות הטובות שאני חושבת על אמא שלי היום. מי שצריך להשתנות בשביל שזה יקרה זו היא, לא אני. כך שאני רק יכולה לקוות שזה יקרה. בכל מקרה אני לא חושבת שזה כשלון של אמא כש"התינוקת המתוקה מקטרת לבעלה שהיא צריכה ללכת לאמא שלה"... זה לא קשור בכלל לאם אני אמא טובה או רעה, מעצבנת או נחמדה. לדעתי זה תלוי רק בילדה ובאופי שלה ובאדם שהיא תגדל להיות. היום אני מסוגלת לראות שאמא שלי היא טובת לב להדהים, וחלק מטוב הלב הזה מתבטא ברצון שלה לחלוק עם אחרים את כל מה שיש לה - כולל הדברים הכי פרטיים. גם באופן חומרי וגם באופן רוחני. אז אני יכולה לראות שמה שעצבן אותי כילדה מרשים אותי מאד כמבוגרת. מי שהשתנה כדי לראות את זה זו אני, לא היא.
 

נונינה

New member
כשנסלח לאמהות שלנו....

על הטעויות, ועל האנושיות (כולל אנוכיות , חוסר רגישות, ועוד ועוד..) נבין שהפתרון ביננו לבין ילדינו הוא שהם גם אולי יגיעו לשלב שבו הם יסלחו לנו על מה שלא היינו בשבילם כשהם היו דוקא צריכים אותו, ויקבלו אותנו כמו שאנחנו. וזאת יכולים לעשות רק אנשים מבוגרים ובוגרים.... כמובן להוציא מיקרים חריגים וקיצוניים .............
 

meira

New member
אפשר לכתוב סיפור בהמשכים

על שלל הרגשות ביחסים של אמא שלי ושלי לאורך השנים. אני חושבת שהפסקתי להאשים ברגע שקיבלתי את העובדה שהיא עשתה את הכי טוב שהיא חשבה שהיא צריכה ויכולה לעשות ברגע שהפנמתי (וזה לא פשוט בכלל) שגם הדברים ה"לא טובים" לא היו מתוך כוונה להרע, היה לי הרבה יותר קל איתה. לגבי הילדים שלי? אני רוצה להאמין שהדבר הכי חשוב בקשר שלנו יהיה תקשורת טובה. אז אפשר יהיה לדבר וללבן גם את הדברים הכי קשים ואת הדעות הכי קיצוניות. וכשיש רצון כן להבין את הצד השני, הכל נראה הרבה יותר טוב
 

Big Al

New member
אמה של שלי

יחסי אם בת אם אותו דבר בדיוק כמו אם בן. (כמובן שיהיו כאלה שיחלקו אלי) אם את מקבלת את הילדים שלך כמו שהם, את חופשיה וזורמת ואם בבגרות שלהם את מבינה ולא מבקרת אותם כל הזמן, היחסים שלך ושלהם יהיו נהדרים. אני אומרת את זה מנסיון מפני שכשאני היתי מדברת אם אמא שלי אל יחסי מין, אמצעי מניעה או אפילו שיש ילד בכיתה שאוהב אותי היא תמיד היתה מבקרת אותו ואומרת לי להפסיק לדבר אל דברים כאלה. יצא מיזה שלא שיתפתי אותה בכלום והיחסים שלנו הם לא יחסים למרות שבתי נולדה והיא מאוד אוהבת אותה לא הישתנה כלום. לכן לדעתי הדבר הכי חשוב הוא תמיד להקשיב, לקבל ולהגיד את דעתך אבל לא ממקום של ביקורת אלה ממקום של הארחה, וכך הם ירצו לשתף אותך בחיים שלהם זאת דעתי.
 

popo11

New member
מאד מסובך

אצלי בבית (מענין שאני עדיין חושבת על זה כך, אני לא גרה שם כבר 10 שנים) תמיד היו העדפות, ולמרות שהייתי הבכורה, הייתי תמיד "הכבשה השחורה". זה מאד הפריע לי, בעיקר בגיל ההתבגרות. גם הנטיה של אמא שלי להטיח בי בלהט מריבה את הסודות הכי כמוסים שלי שספרתי לה ברגע של כנות. כל כך שנאתי את זה ! אמא שלי תמיד חשבה שהכי חשוב שיהיה מסודר. ואת הטעויות שהיא עשתה איתי היא עושה גם עם האחיות שלי (חלקן בכל אופן). מצד שני, בהחלט יש לה חיים חוץ מאיתנו, הצגות, עבודה, לימודים, חו"ל, ספרים הכל. באופן כללי, אני חושבת שלא היה לי מספיק מרחב מחיה. בגדול, מערכת היחסים שלי עם אמא שלי תמיד היתה מקרטעת, עד לפני כ-6 שנים שעזבתי את הבית באופן סופי ואז היא הבינה שאני בן אדם בזכות עצמי, ומערכת היחסים שלנו עברה שינוי מאד גדול והיא מכבדת אותי ואת ההחלטות שלי. זה מאד חשוב בעיני. חמותי, לעומת זאת, תמיד שדרה לילדים שלה שהם כל החיים עבורה, וזה הקשה עליהם מאד. הם היו מסוגלים לטרוק לה את הדלת בפנים, לזרוק אותה פיזית מהחדר שלהם. היא, מצידה, היתה מסוגלת להכנס גם כשהדלת סגורה ולהציע כוס שתיה או משהו לאכול. אף אחת מההתנהגויות האלה לא מקובלת אצל ההורים שלי בבית. עד היום, בעלי לא מעדכן אותה על ההתפתחויות אצלנו ואני מתקשרת לאמא שלי על כל קונץ´ חדש שעושה הזאטוט. מרוב שהיא חנקה אותם הם שומרים אותה במרחק יד. לא מזמן הסתבר לי שכשהיינו נשארים לשון אצל ההורים שלי, היא היתה מתקשרת באמצע הלילה לשאול שאנחנו שם. עד עכשיו היא חושבת שהיא יודעת יותר טוב מאתנו ומעבירה את שנינו על דעתנו. בקיצור, כמו שאנחנו זורמות היום - אוכל, פיפי, שיניים, שינה, ומכירות כל ציוץ שלהם, צריך להמשיך עם זה, גם כשזה קשה לנו. לתת להם ללכת כשהם צריכים ולהיות שם לחבק ולשמוע באותה מידה. נראה לי מלאכה בלתי אפשרית. אבל גם את זה נצליח לעשות, אני מקווה, בעיקר מפני שהתחלנו לחשוב על זה עכשיו.
 

אמיר.

New member
שתי זויות על האמא (והאבא) שלי...

מאז שאני אבא, אני לא רק יותר מפויס ומיודד עם הורי (אפשר לחשוב שאי פעם רבתי איתם) אלא גם מעריך אותם יותר ויותר... מדי פעם, כשאני מחתל תינוק, מלווה ילד לטיול, לוקח אחר לקופת חולים, אני חושב על כל הצרות שעשיתי להם (ביחוד אני נזכר עכשיו, ערב ל´ג בעומר, את המדורה שבה נכוותי די רציני, את אבא שלי שבא כמו טיל לקחת אותי לבית חולים. אני חושב על ים הדמעות שאני הייתי מגיר לו אני הייתי במקומו, עליו ועל אמא שלי שתפקדו בצורה שקולה ואחראית.... שיו.. אני מתפעל מחדש).. מעבר לכך אני נוהג להתיעץ איתם בכל מיני ענינים. זה לא שאין נקודות חיכוך (חינוך הילדים למשל...
) אבל זה טבע העולם.. ולגבי העתיד.. כבר נאמר "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו.." וזה כמובן נכון גם בכון ההפוך.... הבה נתפלל שילדינו ישכילו למצוא בני זוג נחמדים שנוכל לקבל בכיף (ושנשמח שהם מגדלים את נכדינו...)..
 
למעלה