שאלה מס' 4. הנושא: יקוש

[נ ו ל י ה]

וחוץ מזה...

אני לא צייד, ולא מנסה לצוד אף אחד, לא במילים, ולא בניסוחים.

 

[עיט עינברי]

ולמה כל זה?

מסכימות איתך על התפיסה לגבי בנים "הנשים עולות על הגברים בכל המובנים, אנחנו הגברים, אנחנו פשוט סתומים, חוסר היכולת שלנו להניע דברים הוא בעוכרנו, הריפיון שולט בנו שלטון ללא מצרים, אנו מקובעים עמוק בעמדותנו הנוקשות, ואין לנו הרצון או היכולת לשנות אותם, (הייתי ממשיך ומספר על עוד כמה "תכונות" שיש לנו הגברים, אך אני בטוח, שכמה חברים בפורום ירגישו עצמם מושפלים)" וזה היה וידוי שהכן מדובר בבן לא שיגרתי ולא איזה בחורה חכמולוגית יאלה ברוך הבא

 

[נ ו ל י ה]

תודה רבה.

 

[נ ו ל י ה]

התפיסה שלי את הבנים באה מתוך..

ראיית המציאות, (אפילו שזה לא מוצא חן בעיני), זאת האמת, ואין להתכחש אליה.

 

[שירהת העשבים]

נוליה? הלו ?

את/ה צריך להוכיח משהו למישהו? אתה תהיה יותר בן או בת אם עוד אנשים יחשבו כמוך? אתה צריך אישורים למי שאת/ה? אכפת לך מה פיקסלים אחרים חושבים?

 

[נ ו ל י ה]

את צודקת כמובן...

הענין הזה חרג מגבולות הטעם הטוב. באמת לא איכפת מה אנשים חושבים עלי, ואני לא צריך להוכיח שום דבר, וחוץ מזה, אני כבר אמרתי מזמן, שלא איכפת לי אם פונים אלי בלשון זכר או נקבה. את צורת החשיבה הזאת לגבי ההבדל בין גברים ונשים, רכשתי לאחר שנים של חיים זוגיים עם כמה נשים, לא תמיד הייתי כזה, ובאמת שלא איכפת לי מה גברים אחרים חושבים על נשים. נוליה

 

[אחת בדרך]

ההודעה נכתבה ממני לנוליה

כי שמתי לב שכל ההודעות של נוליה שקדמו לשאלה על החלימה נוסחו בצורה כזו שאי אפשר היה להבחין לפי השפה אם מדובר בגבר או באישה. אולי בטעות, אולי בכוונה, מה זה משנה? קלטתי את זה כשהופתעתי לקרוא באותה הודעה על החלומות לשון זכר, כשהייתי משוכנעת כולי שנוליה היא נקבה. ופה מצאתי את עצמי ניצודה בתפיסות המקובעות שלי ובהנחות המוקדמות שלי, כי אם הייתי טורחת לקרוא בכרטיס האישי הייתי רואה שהבחור ציין במפורש שהוא בחור. מצד שני, גם אני ציינתי שאני בחור, ולפחות את יודעת בדיוק כמה חורים יש לי בגוף... מאחלת לך שתעניקי לעצמך אותה כמות של תשומת לב שאת מעניקה לאחרים אחת בדרך

 

[נ ו ל י ה]

תודה מקרב לב על העזרה.

 

[נ ו ל י ה]

תודה לכל המצלצלים !

 

[אחת בדרך]

לא ייקוש אבל התחלה נחמדה

קיבלתי רשות להפיץ, ואני מוצאת זאת נחוץ. תודה על תשומת לבכם אחת בדרך.

 

[שירהת העשבים]

מאוד נחמד.

אשמח להסבר למה נימוס מוביל לחרות? תודה על..

 

[אחת בדרך]

תשאלי את דרור

 

[שירהת העשבים]

את מתאמתת איטי?

 

[מעבר קסום]

לקיחת אחריות

"למה נימוס מוביל לחרות?-תשאלי את דרור" מי זה דרור?איך אפשר לשאול את דרור?למה אני צריך לשאול את דרור ולא אותך? אני רק ציטטטי איזה שהוא משהוא. וזה לא באחריותי(זה מה שאני מבין מהכתוב) אז אפשר לצטט כל מיני כותבים שאוספים כל מיני חלקי דברים מכל מיני שיטות וכשמבקשים הסבר אז אין ביכולתי להסביר אז למה לצטט בכלל? ועוד.. מה חדש באוסף הדברים האלה שלא מופיע במשנה(חוץ מהשטויות כמובן) הדבר הזה באמת רדוד רגע רגע התקשרתי לדרור והוא נתן תרגיל מס 12 אמור שלום לצואה שאתה מחרבן היה כאן ועכשיו .היה מודע לפתיחת הרקטום והרגש את החיכוך בדפנות המעי וכשהחתיכה נופלת אמור, שלום לך צואתי הית חלק ממני ותהיי לתמיד .נפגש במצב צבירה אחר(דרור הסביר שאם יזבלו ערוגת ירקות בצואה שלי ואני אוכל איזה מלפפון מהערוגה אז נסגר המעגל והצואה חזרה בתור מלפפון) וזה הפרוש ל "הו מיתקו יאסן" כולנו אחד

 

[אחת בדרך]

אהו!

 

[ita101]

סעיף 3

אם אנחנו מוכנים לאפשר לעצמנו לסתור את עצמנו זה סוג של חירות נחמדה. אבל הצורך לסתור את עצמנו הוא כבר סוג של הגבלה על החירות שלנו. וזה גם הופך אותנו לסוג של wanabe שלא הבנתי בדיוק איזה סוג. אולי wanabe חופשי... למה אנחנו צריכים לבצע תרגילים כדי להיות חופשיים אם אנחנו יכולים להיות פשוט חופשיים? התרגילים\ משימות האלה הם כאילו הכרח בשביל להגיע לחופש והשאלה אם הם באמת מביאים לשם, ואם זאת הדרך היחידה. יש פה כל כך הרבה הנחות שלא חייבים לקבל. וזה כבר הופך להיות תפיסת עולם עם הזמן ("יש אנשים שווים יותר ופחות", "אפשר לזלזל במילים כתובות", "צריך להיות מנומסים" וכו' - למה אני חייב לקבל את הניסוחים\ הרעיונות האלה? ואיפה הם בדיוק משחררים אותי?) תודה על תשומת ליבך ומה המצב אחותי?

איתמר

 

[אחת בדרך]

זו אכן נקודה חמקמקה

אני יכולה להסביר את זה כמו שאני מבינה את זה. זה מתקשר לי מאד ל"איני קשורה לדבר כדי שלא אצטרך להגן על דבר". בחיי הפרטיים מצאתי את עצמי הרבה פעמים נדבקת לטיעונים מסוימים, אידיאולוגיים יותר או פחות, ואח"כ מנסה "ליישר" את כל החיים שלי לפיהם, וליישב את כל הסתירות הפנימיות והחיצוניות שנוצרו לי/בי. הרבה פעמים זה הכניס אותי לתקיעות מסויימת, כי החיים הם סתירה אחת גדולה (לפעמים מנטלית, לפעמים לפרצוף) ואם מנסים לחיות אותם "ישר בכל מחיר", המחיר עלול לפעמים להיות מאד גבוה. גם דון חואן מדבר בסתירות - כוונה זה משהו שאי אפשר לשלוט עליו, אבל אפשר להשתמש בו כרצונך (ניסוח מעט חופשי שלי, אבל הניסוח המקורי לא נורא רחוק מזה) או "הלוחם צריך לשלוט בכל דבר בעולמו ואז להרפות. אני מוצאת שהאפשרות (=לאפשר לעצמי) לסתור את עצמי מאד משחררת אותי, כי היא מאפשרת לי להתפתח, להשתנות, ליצור סיטואציות שונות ולבדוק את התגובות שלי בתוכן. עבור רוב האנשים שמאמינים בקווים ישרים, אני מניחה שעצם האפשרות לסתור את עצמם היא בלתי נסבלת, ואולי עבורם זה נראה שערורייתי להגדיר את הפעילות הזו כ"צורך". אני מזמינה אותך לשבת ולבדוק מאיפה עולה ההתנגדות שלך לסעיף הזה (לא מצפה לתשובה, זו שאלה שצריכה להיענות בינך לבין עצמך). אני לא מאמינה ש"אפשר פשוט להיות חופשיים". זאת אומרת, בסוף הדרך אולי, אבל אני מודה שאני עדיין רחוקה מאותו "סוף הדרך" הזה. עבורי החופש הוא לא משהו שקורה סתם, הוא משהו שאני נלחמת עליו יום יום ושעה שעה. חופש מעצמי, מהדעות שלי לגבי, חופש מהאנשים סביבי ומהדעות שלהם לגבי. עבורי התרגילים האלה הם אמצעים להתנסות בעוד דברים, כלים שעוזרים לי לזהות נקודות חלשות או חזקות בתוכי ובסביבה שלי, אלמנטים שעוזרים לי לעצב את העולם שלי. אם הם לא מתאימים לך, אז הם לא. ולא, אתה לא חייב לקבל את הניסוחים האלה, או כל ניסוחים אחרים. אתה לא חייב לקבל כלום. במקור אני חושבת שהרשימה הזו נכתבה על הצד ההומוריסטי יותר) של החיים, וככזו מן הראוי לקבל אותה. אלה בוודאי לא עשר (או אחת עשרה) הדיברות. ובנוגע לנימוס - נראה לי שזה פשוט הופך את האינטראקציות לנעימות יותר. לומר תודה על משהו שאתה מקבל גם אם לא ממש ביקשת אותו, לדעת לומר סליחה במקום שבו פגעת בחופש של האחר, לדעת לומר בבקשה במקום שבו דרושה ענווה ליד הצורך שלך, זה לא משהו פסול בעיני. אבל אולי יהיו אלה שלא יסכימו איתי. זכותם. תודה על תשומת לבך (לא אחותך, אבל איתך) אחת בדרך

 

[ita101]

אני חושב שההתנגדות שלי נבעה מכך

שאני חושב שיש אמונות\ הנחות\ ניסוחים שהם מיותרים. ברור שכדי לבנות מהות מסויימת צריך להניח הנחות מסויימות, כמו ביצירת כל תיאוריה אחרת. ובין השארגם בדרכו של דון חואן חייבים להניח המון הנחות, או יותר נכון לקבל אותן מהכתוב בספריו. כשאני כותב "מיותרים" אני לא מתכוון לזלזל באמונות. אני חושב שצריך לבחון טוב למה כל אחת תורמת. ואז להחליט אם לקבל או לא. האמונה בקשר לחופש היא דבר מורכב. ולדעתי - החיים עצמם הם מאבק אחד גדול אם נסתכל עליהם מזווית מסויימת. הם עונג גדול מזווית אחרת. ומי שרוצה יתן עוד תיאורים כיד המלך מזוויות שונות סינוס וקוסינוס... אני לא חושב שאדם יכול להיות נקי משיפוט עצמי. לפחות לו באיזור המיסטי הקרוב אלי... לזאת אני מתייחס כשאני רואה את המושג שרשמת "סוף הדרך". אני לא יודע אם קיים כזה דבר סוף למאבק. או חופש מוחלט. ואם לא ירדתי לעומקם של דברים - ייתכן בהחלט. ומצטער אם דברי נשמעים ככפירה בדון חואן אך מעולם לא הייתי ממש מאמין שלו (אולי בהמשך...). ביקוריות אני יודע... לגבי המשימות - כהתנסויות אני חושב שזה מצויין. לחוות את החוויה ואם אפשר ללמוד - מה טוב. תודה (ואני יודע שהייתי לא בסדר כניסיתי לשבור דיסטאנס) איתמר

 

[אחת בדרך]

לדון חואן אין "מאמינים"

בדיוק אתמול עברתי על הפסקא הזו ב"מסע לאיכטאלאן" - אין פה עניין של אמונה, אלא יש פה עניין של שכנוע. אולי בהתחלה, כשעוד אין הרבה ידע ועוד לא צברת עוצמה, אתה צריך להאמין. אבל מה שתפס אותי (די בניגוד לרצוני, אפשר לומר) בדרך הזו הוא העובדה שאין שום "צורך" להאמין. הדבר היחיד שצריך לעשות הוא - לעשות. וכשאתה עושה, העוצמה נצברת בך בין אם אתה מאמין בה או לא. וכשהעוצמה נצברת בך, דברים מתחילים לקרות לך, בין אם אתה מאמין בהם או לא. ואז אין לך ברירה אלא להשתכנע, כי זה שם, זה קורה, וזה פיסי לחלוטין. אז זה נכון שקל יותר להאמין, בעיקר לנו, בני האנוש, שחונכנו שצריך להאמין כדי שמשהו יתקיים, אבל זה רק בשביל להרגיע את המיינד שלנו. העוצמה לא זקוקה לאמונה שלך, וגם דון חואן לא זקוק לאמונה שלך, וגם הנשר לא. הם רק זקוקים לעוצמה שתרכוש, לתודעה שתפתח, לידע שתצבור. אז זהו. ותודה על תשומת לבך אחת בדרך

נ.ב. זה לא עניין של דיסטנס, זה רק עניין של קשר משפחתי.

 

[ita101]

אוקיי

תודה על מילותיך איתמר