הניבלונגים
New member
וץ מלהביא את השאלה אני גם חייב
לענות, לא?, כי גם אני משתמש ברגש כבסיס להשוואה, כמו כולם פה. אז ככה, לפני כמה שנים, כשבית המשפט העליון האמרקאי דן בסוגייה מה זאת פורנוגרפיה, ומה ההבדל בין פורנוגרפיה לאומנות, אמר אחד השופטים, משפט שהוא גאוני בעיניי, ותקף גם למקרה הזה:"פורנוגרפיה היא מן דבר כזה, שאני מתקשה להגדירו, אבל אני יכול לזהות אותה מייד כשאני רואה אותה", בהקשר לדיון הנוכחי נראה לי פורנוגרפיה מאוד דומה לרגש בנגינה, מאוד קשה להגדיר את אותו רגש, אבל אני מזהה אותה מיד כשאני רואה אותו. כש BB King או אריק קלפטון מנגנים גיטרה, אתה פשוט מרגיש את הרגש נשפך מהמיתרים, ואם מישהוא תהה, הכוונה אינה דווקא לסולאים איטיים ומרגשים, גם בנגינה מהירה וחזקה ניתן לחוש באותו רגש. גיטרה, עבורי, היא כמו שירה, יש משוררים שמביעים יותר רגשות כשהם כותבים ויש כאלה שפחות, יש כאלה שהרגש שלהם חשוף על פני השטח וכאלה שמסתירים את הרגש מאחורי מסך של מטאפורות ודימויים מילוליים, כך יש נגנים שמביעים את הרגש שלהם באופן חשוף וברור ואותו הרגש עובר בבהירות למאזין, ויש מי שמסתתר מאחורי מהירות וטכניקה, עד כדי כך שהרגש כה חבוי, שאי אפשר להבחין בו גם בעזרת מיקרוסקופ, למרבה הצער יש גם נגנים שנגינתם משדרת טכניקה וקור רוח, שזועקת פשוט שלאותו נגן אין נשמה, אולי הם מכרו את נשמתם לשטן בצומת הדרכים המפורסמת של רוברט ג´ונסון, ואולי הם סתם באו ממדינה קרה במיוחד. בסך הכל כמו שאנחנו יכולים פעמים רבות להבדיל בין אדם חם ואדם קר, ובין אדם שמפגין רגשות לאדם מופנם, כך ניתן להבדיל גם בין גיטריסט עם נשמה לאחד שאין לו כזאת (או למצער שנשמתו קפאה לה אי שם על איזה קרחון), להגיד שאני יכול לתת לכך חוקים ומאפיניים ברורים אינני יכול, אבל רגש כאמור, הוא מין דבר כזה, שאני מתקשה להגדיר, אבל ללא ספק יכול לזהות אותו כשאני רואה אותו!.
לענות, לא?, כי גם אני משתמש ברגש כבסיס להשוואה, כמו כולם פה. אז ככה, לפני כמה שנים, כשבית המשפט העליון האמרקאי דן בסוגייה מה זאת פורנוגרפיה, ומה ההבדל בין פורנוגרפיה לאומנות, אמר אחד השופטים, משפט שהוא גאוני בעיניי, ותקף גם למקרה הזה:"פורנוגרפיה היא מן דבר כזה, שאני מתקשה להגדירו, אבל אני יכול לזהות אותה מייד כשאני רואה אותה", בהקשר לדיון הנוכחי נראה לי פורנוגרפיה מאוד דומה לרגש בנגינה, מאוד קשה להגדיר את אותו רגש, אבל אני מזהה אותה מיד כשאני רואה אותו. כש BB King או אריק קלפטון מנגנים גיטרה, אתה פשוט מרגיש את הרגש נשפך מהמיתרים, ואם מישהוא תהה, הכוונה אינה דווקא לסולאים איטיים ומרגשים, גם בנגינה מהירה וחזקה ניתן לחוש באותו רגש. גיטרה, עבורי, היא כמו שירה, יש משוררים שמביעים יותר רגשות כשהם כותבים ויש כאלה שפחות, יש כאלה שהרגש שלהם חשוף על פני השטח וכאלה שמסתירים את הרגש מאחורי מסך של מטאפורות ודימויים מילוליים, כך יש נגנים שמביעים את הרגש שלהם באופן חשוף וברור ואותו הרגש עובר בבהירות למאזין, ויש מי שמסתתר מאחורי מהירות וטכניקה, עד כדי כך שהרגש כה חבוי, שאי אפשר להבחין בו גם בעזרת מיקרוסקופ, למרבה הצער יש גם נגנים שנגינתם משדרת טכניקה וקור רוח, שזועקת פשוט שלאותו נגן אין נשמה, אולי הם מכרו את נשמתם לשטן בצומת הדרכים המפורסמת של רוברט ג´ונסון, ואולי הם סתם באו ממדינה קרה במיוחד. בסך הכל כמו שאנחנו יכולים פעמים רבות להבדיל בין אדם חם ואדם קר, ובין אדם שמפגין רגשות לאדם מופנם, כך ניתן להבדיל גם בין גיטריסט עם נשמה לאחד שאין לו כזאת (או למצער שנשמתו קפאה לה אי שם על איזה קרחון), להגיד שאני יכול לתת לכך חוקים ומאפיניים ברורים אינני יכול, אבל רגש כאמור, הוא מין דבר כזה, שאני מתקשה להגדיר, אבל ללא ספק יכול לזהות אותו כשאני רואה אותו!.
