תודה רחלי ושחר,
הילדים עסוקים בשלהם, המשפחה המורחבת הצטמצמה (ומי שיש גם לא רוצה קשר) ויש הרבה יותר זמן פנוי. בעלי ואני כל-כך לבד כזוג נשוי, שאנחנו הולכים לפעמים לריקודים של פנויים-פנויות...
ולדברייך, חלי - לצערי, הכיוון של מעט החברים שהיו לי הוא ניתוק, ואין במקומם חברים חדשים. כשהתחתנתי והילדים נולדו, כל-כך קיוויתי להתקבל לחברה הנורמלית, וזה לא קרה. לא שכנים, לא הורים בגני הילדים ובבתי הספר.
כתבתי כאן בעבר על ה-מחלה שהייתה לי והניתוחים שעברתי, ואיזה משבר נורא זה היה - בעיקר הגילוי שבאמת לאף אחד לא אכפת ממני. הייתי רוב הזמן לבד בבית חולים (למזלי לא היה אשפוז ארוך), אפילו הבנות שלי בקושי באו. וכשחזרתי הביתה, עם תחבושות, נקזים וכול הפיכסה, לא קיבלתי שום עזרה - אוכל הביתה, הזמנה לארוחה, או סתם לבוא לשפוך את הלב. בכול זאת - הייתה לי האם-אם-אמא של המחלות, לא שפעת.
מישהי שמקבלת כזאת אדישות, שלרוב האנשים לא אכפת אם היא חיה או מתה, לא יכולה להיות במקום גבוה על הספקטרום.
