דווקא IT מבחינת דמויות נהדר
הקפיצות לעבר, ההשוואה בין הילדים למבוגרים שיצאו מהם, הסיפורים האישיים, רואים מי הצליח להשתנות לגדול ולצאת מהמעגל, ומי נכנע ונשאר באותו מצב מהילדות.
ישנו משפט אחד מהספר שנשאר איתי עד היום (20 שנה אחרי שקראתי את הספר) "מבוגרים הם המפלצות האמיתיות". ובספר הזה זה כ"כ נכון, המבוגרים הורסים את הילדים ואת חייהם, וחלקם לא עושים זאת מרוע אלא מאהבה, וחלקם מאהבה שסטטה מההגדרה, וחלקם מאפתיות והגרועים שבאים מרוע.
קראתי כ30 ספרים של קינג, מהם רק שניים בעיברית, ויש לו ירידה מתמשכת באיכות וברעיונות של הכתיבה מבחינת הסיפוריות, אבל מבחינת השפה והתיאורים הוא נהדר, ובאנגלית זה מאוד מורגש עד כמה הוא מתייחס לכתיבה כאל מקצוע ולמילים כאל כלי העבודה שלו.
קינג כותב בז'אנר האימה, זו בחירה שלו, ומסיפורים אישיים שלו וראיונות שלו שראיתי, יש לו צד באישיות שמאוד נמשך לזה מילדות. מבחינת הז'אנר הקפיצות לעבר מושכות ומגדילות את המיסתורין והאימה, ויחד עם זאת זו אימה של שנות ה-80, או כמו שבארט (נדמה לי) הסביר לליסה "פעם פחדו יותר בקלות - תראי את סיוט ברחוב אלם 1-3 לעומת שלושת הבאים בתור...."
היו שנים שקראתי בעיקר אותו, ואז הגעתי לרוויה ממנו. הרעיונות כאמור ירדו והלכו, ובניגוד לאחרים אני מאוד מאוכזב מסידרת המגדל האפל. הסיכום של הסידרה היה אחד הספרים הגרועים שקראתי, להכניס אחרי 30 שנה ושישה וחצי ספרים דמות חדשה עם כוחות על טיבעיים שכל תפקידה לפתור בעיות מהר כדי להגיע לסיום... גם אם משפט הסיום היה ההברקה הכי גדולה של כל הסידרה הזו, זה לא מפצה על הזוועה שעברתי עד לסיום.
העמדה היה ספר נוסף שלו שאהבתי, אבל הוא הרבה יותר אפי וגדול גם במובן הגיאוגרפי וגם בכמות הדמויות, ובעיקר בניסיון להתמודד עם רעיונות יותר גדולים.
IT הוא עדיין אחד הספרים של קינג שאני אוהב, והייתי מוסיף שהוא בין הספרים האהובים עלי בכלל, ואם היה לי זמן הייתי חוזר לקרוא בו שוב.
