שאלה על התבוננות

[alissa]

שאלה על התבוננות

ייתה לי שיחה מעניינת עם סניאס בכל הקשור להתבוננות כפי שראג'ניש מסביר אותה. לפי הבנתי את אושו, ההתבוננות משמשת כמעין "כלי" כלומר סוג של "עשיה" או אפילו תרגול. ולאו דווקא בזמן מדיטציה אלא במהלך תקין ורגיל של התנהלות יומיומית כשרגשות עולים וצפים. אין היא מתבצעת באופן ספונטני וטבעי .היא מצריכה סוג של מודעות, של "מאמץ". במהלך השיחה נחשפתי להבנה אחרת לגמרי את דבריו של אושו, שחוזר ומדגיש כי אין זו עשיה כלל וכלל אלא זיהוי בלבד. הזיהוי הזה "אמור" להיות קיים כבר ואין צורך להפעילו, אין צורך במאמץ כל שהוא. נראה על פניו כי ההבדל הוא זניח, אבל בתור "מתרגלת" הוא נראה לי מהפכני לגמרי. מלבד הבנה תיאורטית של העיניין עדיין לא ירדתי לסוף דעתו ואני לא בטוחה שהבנתי לגמרי (אם בכלל זה ניתן להבנה). דרול, אשמח אם תתיחס לעיניין וכמובן גם אחרים שסבורים שיש להם הבנה בנושא.

 

[כנרת יפה שלי]

למרות שאיני מכירה את האיש

הדברים שלו נשמעים פשוטים וברורים. ברוח מפותחת ושקטה "הזיהוי קיים , ואין צורך להפעילו." יש רק לפתח את הרוח

 

[בת דמות]

מסכימה עם כנרת

זיהוי מתקיים באופן טבעי ללא מאמץ כשיש מודעות ערה כשאין- הפעולה היא היזכרות התוכן של ההכרה (התגובה שלי למה שקורה, רגשות, מחשבות וכנהלאה) לא מעניין בפני עצמו מעבר להיותו טריגר להזכרות בעצמי החווה זו הבחנה קריטית שמובילה למשמעויות שונות לחולטין של מה זה אומר "להיות מודע" מודע למה שנחווה בהכרה מודע למה שחווה את ההכרה בהתבוננות יש מושא לתשומת הלב המושא יכול להיות המקור החיצוני כביכול או שלא כביכול שמעורר טריגר או פועל עליך- זו מודעות ריאקטיבית ורפלקסיבית התופעה או התגובה בהכרה - החיצוני בפריפריה התודעה שמאחורי ההכרה - ההכרה בפריפריה

 

[בת דמות]

כמובן זו תגובה לשאלתך

בלי קשר לאושו, שמה ואיך שאמר על התבוננות אני לא לא כלכך מכירה

 

[הצופה.]

תשובה מאוד מעניינת

מודע זה תמיד אחרי (יש פרשן, מחשבות) התבוננות זה תוך כדי(אין פרשן אין מושא ואין מחשבות) (שהמחשבות נושרות מה שנותר זה התבוננות) התבוננות שיש בה מושא נקראת ריכוז הדבר הקרוב ביותר להתבוננות זה ריכזו בכוליות זה עם מאמץ או ריכוז בחלל . לוקחים את אמצע המרחק מאיזשהו אובייקט עד לעצמך , ומתבוננים בנקודת האמצע שהיא דימיונית מכיון שהמוח לא יכול לתרגם אותה קורת התבוננות.

 

[alissa]

נכון, אולם את עדיין מדברת על עשיה

היזכרות זו סוג של עשיה, כי אם לא הייתה כזו, אזי כולנו היינו זוכרים את עצמנו. אני אנסה לחדד את התהיה ; היום במכולת לא זכרת את עצמך, אבל כשדיברת בטלפון כן, כשקיפלת כביסה לא זכרת..כשהתקלחת כן. אינך זוכרת את עצמך כל הזמן למרות שעצמך קיים שם כל הזמן. את יודעת את זה כשאת נוכחת בזה מתוך מודעות, מתוך רצון ושאיפה להכיר את עצמך. אם כן, ישנה כאן פעולה, עשיה..עדינה ככל שתהיה אבל זו עדיין עשיה. לפי אושו - אין שום עשיה, שום כלום. זה כמו לומר לך ללבוש חולצה אדומה שאת כבר לובשת. הוא טוען שאת (אם הבנתי נכון) כבר שם, תמיד היית ותמיד תיהי. השאלה שלי היא: איך אפשר לדעת את זה בלי עשיה?

 

[הצופה.]

אי אפשר לדעת

ידיעה היא כבר עשיה הידיעה היא דרך השלילה (מה נותר?) הדוגמא הקרובה ביותר היא הקשבה בלי הצורך לתרגם את הנשמע וזו התבוננות!

 

[alissa]

גם הקשבה זו עשיה

יתכן שהבעיה היא לא בתשובות שלכם (ואני מודה לכם על ההשקעה וההיענות) אלא בשאלות שלי. מאחר ואין לי דרך אחרת להסביר אותה, אשאיר את זה כך לעת עתה. בכל אופן תודה.

 

[L i z a r d]

רצון, רצוניות, זו מילת המפתח

 

[alissa]

../images/Emo13.gif נחמד שקפצת לבקר ליזארד

הי לטאונת, הרי אינך חושב שאסתפק בהסבר הזה.

אשמח אם תוכל לפרט קצת יותר.

 

[L i z a r d]

הי

מנקודת מבט מסוימת אפשר לומר שמה שמבדיל בין מודעות לחוסר מודעות אוטומטית זה האלמנט הרצוני שיש במודעות. פה מגיעה השאלה מה הכוונה במילה רצון. זה לא אותו "רצון" שנמצא ברצונות הרגילים שלנו ובצורה כמעט פרדוקסלית נראה שהוא הפוך לזה. הרצון או הכוונה (intent) הוא לא עשייה במובן הרגיל ולא מצריכה שינוי במובן של "אני עושה משהו", השינויים הם מהלך של התרחשות כוללת. זו אולי ה"אי-עשייה" הטאואיסטית. אבל בכל אופן נקודת המבט שממנה אושו דיבר היא כנראה שונה וקשורה לאופי של המודל הטכני שלו כמו שדרול הסביר.

 

[אינקה]

התודעה שבפנים והתודעה שבחוץ

היא אותה התודעה, לכן פעולת הצופה הטהור אינה כרוכה במאמץ. צריך רק להיזהר בין פעולת זיהוי לבין פעולת קיטלוג. הראשונה מתקיימת מאליה מתוך הקיום עצמו. השנייה היא כבר מערכת מורכבת של פעולות במיינד שנועדו לפצות על היעדר התפיסה הישירה של הצופה.

 

[alissa]

אם כך

אין דבר שניתן לעשותו?!! מאחר וההתבוננות היא סוג של ..מממ בוא נקרא לזה מאמץ מודע, נדרשת בה סוג של "עשיה" גם אם היא מאוד עדינה ולא מורגשת לכאורה..זוהי עדיין סוג של עשיה. לדוגמה: מתעורר כעס - הזיהוי אינו מתרחש מעצמו (אלא אם כן מדובר בישויות מאוד מפותחות שהזיהוי הוא כבר בילד אין במערכת). על מנת לזהות את הכעס ככעס או כאוסף של תחושות או וואט אבר, יש צורך ב "עשיה" המודעת הזו. וזה עומד קצת בסתירה לדבריו של אושו שאומר : אינך צריך לעשות דבר. רק התבונן. וזהו. איני מבינה את ההבדל בין התבוננות שהיא סוג של עשיה מודעת לבין הזיהוי, שהוא אינו עשיה כלל.

 

[Seeker68]

אולי זוהי עשייה כאשר...

ישנם דברים שחוסמים את הטבע האמיתי המתבונן שלנו, כמו למשל "מערכת הפירוש האנושית" (מיינד), יתכן שהתרגול מלמד אותנו לאט לאט לחזור לטבענו האמיתי (המתבונן)?

 

[הצופה.]

הידיעה שציינת היא התירגול

לאט יהיה מצב של undo thinking זה משהו שקורה מעצם הידיעה ולא משהוא שאתה עושה (לדעתי)

 

[Vguru]

התרעה! זהו חלום צלול.

נגיד שאת חולמת חלום צלול (חלום שבו את יודעת שאת בעצם חולמת). בחלום את לא alissa, אלא יוכבד, ואת כועסת על מישהו וזורקת עליו נעל. פתאום, במהלך החלום, את מבינה: "אני חולמת. זה רק חלום. אני לא יוכבד שכועסת כאן בחלום". באותו רגע את מזהה שתמיד לא היית יוכבד. מתחילתו של החלום, ואפילו מתחילת הלילה, היית בעצם allisa וחלמת שאת דמות אחרת, חלומית. חלמת שאת היא זו שחולמת את מחשבותיה. חלמת שאת היא זו שכועסת את כעסה. אז, מגחכת לה יוכבד בחלום. זה לא שהיא יודעת או מזהה "אני בעצם allisa". זו *את* שיודעת "אני בעצם חלמתי וחולמת שאני יוכבד". ומכיוון שיוכבד היא את, הגיחוך יוצא דרכה, כי הרי אין לך גוף וקול כדי להיות, לדבר ולהרגיש בחלום, מלבדה. זהו הזיהוי שאושו מדבר עליו. לא זיהוי של "אני" קטן וחלומי, שמנסה לזהות מי הוא (או מתבונן כדי לזהות זאת), אלא זיהוי של החולם עצמו, שרואה פתאום שהדמות בחלומו מעולם לא היתה הוא, או בעצם - לא היתה בכלל (לפחות לא יותר מיוכבד) האם הזיהוי "אני לא יוכבד, אני חולמת", הוא עשיה? לא. כזכור, יוכבד לא עשתה מדיטציה בחלום, אלא עסקה בעיקר בזריקת נעל. יוכבד, גם אם היתה נזירה שצפה על המים ושרה (ויש אחת כזאת בתאילנד), במאמץ מודע או לא מודע או התבוננות או נסיון זיהוי או whatever, היא לא היתה יכולה לזהות בחלום "היי, איזה באסה. חולמים אותי!". רק את היית יכולה לזהות בחלום: "היי, אני חולמת אותה!". למיטב ידיעתי, המצב ממש כרגע הוא כזה: מילים אלה המופיעות מול עינייך עכשיו, הן חלק מחלומך. אני היא דמות בחלומך, הכותבת בפורום שבחלומך. ומול המסך יושבת דמות נוספת מחלומך, שמרגישה וחושבת שהיא באמת קיימת, וממש כרגע מנסה לבחון האם היא חולמת או נחלמת או מתחרפנת. (או מחייכת). שימי לב, ייתכן שמילים אלה הן שדר שאת משדרת לעצמך בחלומך ממש כרגע. לא כדי שההיא מול המסך תבין שהיא נחלמת. אלא כדי שאת, ידידתי החולמת, תזהי שאת החולמת. ועכשיו, משהפך חלומך הנוכחי לצלול, ברכותי. ויאאלה ביי.

 

[alissa]

צוחקת, בעיקר צוחקת ../images/Emo6.gif

"וממש כרגע מנסה לבחון האם היא חולמת או נחלמת או מתחרפנת. (או מחייכת). " All of the above

. אז רגע ויגי, מה קורה ליוכבד כשהיא מבינה שהיא חולמת, האם היא עדיין זורקת נעליים? האם משהו קורה לפעולה בזמן הזיהוי? לפי איך שאני רואה את זה, אתה מתאר טעם של תפוח. אלה שטעמו ממנו לא צריכים את התיאור הזה, הם יכולים לכתוב אותו בעצמם ואני , מן הסתם, לא אבין..( עד שאולי תתן לי ביס

) ולא רק שלא אבין, אין שום דבר שאוכל לעשות על מנת להגיע לשם..כי אין לאן להגיע. מאוד מעודד להיוכח שאני בדיוק, אבל בדיוק באותה נקודה ממנה התחלתי. טוב, הולכת לפרוק את תסכולי בהשלכת נעליים. Thanks Motek

 

[Vguru]

לא לקחת את ההתרעה ברצינות...

ענית לי כאילו את הדמות שבחלום שלך. את כמו יוכבד הנחלמת, שמנסה במהלך החלום "לטעום את טעם התפוח" או "להבין" או "להגיע לשם". וכמו שכתבתי, זה בלתי אפשרי. לא משנה לאילו תחושות או תובנות יוכבד "תגיע" בחלום, הוא לא ייהפך לצלול. לא הדמות שבחלומך הנוכחי, אלא *את* היא זו שצריכה לראות שזהו חלום ושאת החולמת. בכוונה אני מדבר אלייך, לא לגוף והמיינד שאת קוראת להם "אני". האם allisa תמשיך לזרוק נעליים לאחר שתראי שהיא דמות בחלומך? מאיפה אני יודע? זה החלום שלך. בחלום שלי, למשל, אני משאיר עלי את הנעליים, אבל מוריד את הכפפות...

 

[בת דמות]

זה היה חלום חומלת מאוד

תודה

 

[Vguru]

../images/Emo24.gif תודה לך.