אולי זה הזמן והמקום להסביר כי
ההתייחסות לכתוב בתנ"ך אינה קשורה ב"להיות חרדי או חילוני". ההתיחסות לכתוב קשורה לקשר שבין הטקסט לקורא. ובמה דברים אמורים? במשולש הנצחי: חמר, כותב וקורא ! אין כותב שאינו מגמתי. הכותב יוצר חומר והקורא קולט את המסר. צריך שיהיה קשר בין הכותב לקורא ושיהיו קריטריונים שווים. תאום חייב להיות בין כותב לקורא. הקהל המודרני צריך להבין את הקריטריונים של הכתיבה המקראית. צריך להכיר את הספור המקראי ואז לא יהיה מרחק רב בין הכותב אלינו. אם אנו מראש מעלים ספקות ולא טורחים אפילו לבדוק מה מסתתר בתוך הספור המקראי, יש סכוי סביר שלא נבין את הטקסט על בוריו (לא מבחינת צרוף המלים, אלא מבחינת כוונת הכותב) וכל דמות תקבל שיפוט מעוות. מה הפלא אם כן שמי שלא ירד לעומק הכוונה והמגמה יכנה את אברהם שקרן, את יצחק לפלף ואת יעקב חדל אישים?