שאלה קצת כבדה

[Mottek]

עונה באיחור

אני רוצה להקבר כאן, איפה שהמשפחה הגרעינית שלי גרה. כאן זה הבית שלי. פעם חשבתי על להקבר בישראל, אבל המחשבה על להקבר בקיבוץ בו גדלתי בו עושה לי ממש רע. בעלי היה מעדיף להקבר בירושלים, אני לא יודעת אם אוכל לקיים את זה. לא רק בגלל המחיר הנלווה, אבל מפני שאני ארצה מקום שבו אוכל להתיחד איתו וארצה להיות קרובה אליו, וגם הילדים כמובן. אם הוא ייקבר בארץ אעלה לקבר פעם בכמה שנים אולי, והילדים? מי יודע. וכשאהיה יותר מבוגרת וטיסה כבר לא תהייה דבר טריוויאלי כבר לא אוכל להגיע לשם בכלל...

 

[עוזביםלקצת]

סיפור קטן

לאמא שלי יש חברה שבעלה נפטר בגיל ממש צעיר מדום לב. הלכנו לבקר אותה קצת אחרי השבעה. היא נשארה לבד עם שלושה ילדים וסיפרה לנו שהיה לה משבר ושהכל נראה לה מאיים ונורא. היא קמה ונסעה לקבר כי היא חשבה שזה יעודד אותה. אחרי כמה דקות מול הקבר היא מספרת שהיא הרגישה שזה ממש חסר טעם כי פתאום ירד לה האסימון שהוא לא שם ושזו רק אבן. אני הרגשתי אותו הדבר כשנפרדתי מסבא שלי. הוא כבר שכב ללא רוח חיים על המיטה בבית החולים, מכוסה בסדין. חשבתי שאני רק אתן לו נשיקה, אבל כשניגשתי וראיתי את הגופה הדוממת והקרה לא הרגשתי שזה סבא שלי. זה היה רק גוף חסר חיים. ליטפתי לו את השיער ויצאתי. כך אני מרגישה גם לגבי הקבר. אני אפילו לא טורחת ללכת לבקר בקבר כשאני בארץ. אני מרגישה הרבה יותר קרובה אליו בבית שלו ושל סבתא שלי מאשר ליד הקבר שלו.
אני לא מספרת לך את זה כדי להגיד לך שלא כדאי לך לקבור את בעלך לידך, או שאין בזה טעם. יכול להיות שאת תרגישי אחרת. זה פשוט עלה לי בראש כשקראתי את התשובה שלך. אני מקווה שאת לא נפגעת...

 

[Mottek]

תודה על השיתוף

וקבלי חיבוק על סבא שהלך. ולא ממש לא פגעת בי.
המחשבה שלי על לקבור את בעלי לידי ביא בעצם מחשבה די אגואיסטית ואני מאוד מודעת לזה.
ההורים שלו אמנם חיים בארץ, אבל הם כבר שאמצע שנות ה70 שלהם וכבר לא כל-כך בקו הבריאות. יש לו גם שני אחים בארץ והיחסים ביניהם בסדר, אבל אני לא רואה אותם עולים לקבר. מצד שני גם אני וגם הילדים שלי נמצאים כאן. ונראה לי יותר הגיוני לקבור אותו במקום שבו אנו גרים שקרוב אלינו כי אנחנו המשפחה הגרעינית שלו.
למזלי עוד לא יצא לי ממש להפרד מגופה. אמנם סבתא שלי נפתרה לפני שנתיים, אבל את הפרידה עשיתי לבד בלב כי היא היתה בקנדה ואני בישראל בביקור באוטו זמן. אני יכולה לספר לך על דוד של בעלי שאשתו נפתרה מסרטן ובשנה הראשונה הוא היה עולה לקבר כל הזמן. הוא ביקר שם כל-כך הרבה פעמים שהוא אפילו הביא כיסא מפלסטיק והשאיר אותו שם ליד הקבר שיהיה לו נוח. אז נכון, זה היה בית קברות מטופח בקיבוץ אבל לו זה עזר. אין לי מושג איך ארגיש או איך אנהג כשזה יקרה ואני מקווה שלא אצטרך להתמודד עם זה לעוד המון שנים.

 

[עוזביםלקצת]

ברור לי

שזה אידיווידואלי. בבית העלמין ביבנה (שבו קבורים שני הסבים, הסבתא, שתי הסבתות הגדולות, ארבעה דודים ודודה שלי) יש קבר אחד של ילדה קטנה. הקבר מוצף בפרחים, בובות, בלונים וכו'. הכל ורוד. ברור שמישהו מגיע לשם ומטפח אותו בקפידה ובאהבה.
גם אני מקווה שלא תצטרכי להתמודד עם זה עוד המון שנים.. אני בכלל חושבת שבעלי ואני נלך לישון יום אחד ופשוט נירדם לנצח, יחד. לא רוצה למות אחריו וגם לא מוכנה להשאיר אותו לאף אחת אחרת