אני לא טורחת לעשות חלוקה כזו מלכתחילה
של "אמיתי" ו"לא אמיתי". איך בכלל אפשר לשפוט או למדוד דבר כזה? אני גם לא חושבת שאם אדם נולד עם פוטנציאל X אבל בסוף יצא לו Y, אז הוא פחות "אמיתי". ומה אתה יודע בכלל על המיינסטרים של הפורום? אתה מכיר כאן את כולם מרגע לידתם? ולמה אתה חושב שאדם באמת יכול לדעת אם הוא מה שהוא מלידה, או שאולי הוא מדחיק חוויות ילדות שהוא אפילו לא מודע להן, למשל? אני לא ממהרת לקבוע בנחרצות עובדות שלא נחקרו לעומקן. בכל מקרה, זה לא משנה לנקודה: אתה יכול להגדיר את עצמך איך שאתה רוצה ואיך שאתה מרגיש ומוצא לנכון, וזה יהיה אמיתי מבחינתך באותה המידה. אם אתם שלם עם עצמך וטוב לך, זה העיקר. רק אם יש בך רצון לשנות בעצמך משהו, בין אם נולדת ככה או התעצבת ככה (וזה נכון להרבה תחומים בחיים, לאו דווקא למין), אז יש כל מיני דרכים וכלים שיכולים לעזור, ופסיכולוגיה היא בסה"כ רק אחד מהם. אני חושבת שבסופו של דבר הסיבה שאני כ"כ נפגע ונעלב מעצם הרעיון, הוא שאתה מחזיק בתפיסה של "אם אתה הולך לפסיכולוג, משהו דפוק אצלך" (/ יש לך בעיה וכו'). כיוון שאני לא מאמינה שהקשר הזה הוא נכון בהכרח (הוא יכול להיות, כמובן; אבל הוא לא מחוייב המציאות בעיניי) אני לא רואה ב"לך לפסיכולוג" עצה מעליבה או מזלזלת (אלא אם היא באמת נועדה להעליב). אם בן אדם בא ואומר "אני מאושר, כיף לי בחיים, אני מרגיש שלם עם עצמי ועם מי שאני" – אני מורידה בפניו את הכובע ואומרת "סחתיין". אני לא אציע לאף אחד ללכת לחפש את עצמו אם הוא כבר מצא, גם אם התשובות שלו שונות מאוד מהמציאות שאני מכירה, או מהניסיון שלי. מצד שני, אני כן קוראת כאן הרבה תגובות עגומות, של אנשים מבואסים, לא רק בגלל היחס מהסביבה, אלא פשוט כיוון שלא קל להם להתמודד עם עצמם ועם העולם. אז רבאק, מה רע בלנסות עוד אפשרויות? מה החטא הנורא בזה?